עונשה הקשה של יהודה וירושלים מתואר כחורבן כלכלי ודתי, שבו כל העושר הלאומי, יחד עם מוקדי העבודה הזרה, נמסרים לשלל בידי האויב. נביא הזעם פונה אל העם ואל הארץ בתוכחה על חטאיהם שהובילו למצב זה.
הפנייה הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה זוכה למספר פירושים. הגישה המרכזית רואה בכך כינוי לירושלים או לארץ יהודה ההררית, המוקפת במישור רחב [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציג תמונה טראגית ולפיה מדובר בהר ציון שנותר לעמוד בודד כשדה פתוח, לאחר שכל הערים סביבו נחרבו [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש הסבורים כי הביטוי אינו מתאר מיקום גיאוגרפי אלא את העם עצמו; אנשי יהודה וישראל מכונים יושבי הר, על שם מנהגם לעבוד עבודה זרה על ההרים ובשדות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה].
בעקבות חטאים אלו, מגיע העונש: חֵילְךָ כׇל־אוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן. המילה חֵילְךָ מתפרשת כהונך, ממונך ועושרך, אשר יינתנו לָבַז כלומר לביזה ולשלל [רוב הפרשנים]. מבחינה תחבירית, חסרה כאן אות החיבור ו', והיה ראוי להיקרא "וכל אוצרותיך", אך זהו סגנון מקראי מוכר שבו משמיטים את אות החיבור [רד"ק, מנחת שי]. חלק מהפרשנים מחברים חלק זה למילה בַּשָּׂדֶה מתחילת הפסוק, ומסבירים כי האויבים השוללים יוציאו את כל האוצרות ממקומות המסתור אל השדה הפתוח שבו הם חונים, ושם יחלקו את הביזה ביניהם [רד"ק, מצודת דוד].
חותם הפסוק מבהיר את סיבת החורבן: בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכׇל־גְּבוּלֶיךָ. בָּמֹתֶיךָ הן מזבחות העבודה הזרה [מצודת ציון]. הפרשנים מצביעים על כך שתחביר המשפט הפוך, ומשמעותו היא שהחורבן בא כעונש בגלל חטא הבמות והעבודה הזרה שהיו פזורים בכל גבולות הארץ, מבלי שנעדר מהם אף מקום אחד [רד"ק, מצודת דוד, רש"י]. גישה משלימה מוסיפה כי הבמות עצמן כרוכות בפגם ובחטא, ולכן גם הן ואלילי הנכר שעליהן יושמדו ויינתנו לביזה יחד עם שאר אוצרות העם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].