לאחר גזירת חורבן קשה, מידת הרחמים של ה׳ מציעה לעם תרופה פשוטה שביכולתה להציל את ירושלים: שמירת השבת. מכיוון ששמירת השבת מהווה עדות לכך שה׳ ברא את העולם ומשגיח עליו, יש בכוחה לעמוד כנגד חטא עבודת האלילים ולבטל את החורבן [מלבי"ם]. כדי להעביר את המסר הגורלי הזה, מצטווה הנביא להתייצב במקומות ההומים ביותר בעיר, שבהם ניתן לפנות לקהל בפומבי [ביאור שטיינזלץ].
תחילה נשלח הנביא לעמוד בשער בני העם, שהוא השער הראשי של ירושלים שבו מצויים ההמונים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. במילה העם ישנו הבדל קל במסורת הכתיב והקריא, שכן היא נכתבת "עם" אך נקראת "העם" בתוספת ה"א הידיעה, אם כי המשמעות נותרת זהה לחלוטין [רד"ק, מנחת שי].
שער זה מוגדר בפירוש כשער אשר יבאו בו מלכי יהודה ואשר יצאו בו. השימוש בלשון רבים עבור מלכי יהודה מתייחס למלך המכהן ולבניו שעתידים למלוך אחריו. הבחירה להתחיל דווקא בשער זה אינה מקרית; הפרשנים מסבירים כי יש להתרות תחילה בהנהגה הבכירה, שכן מתפקידם להוכיח את העם ולהוביל את שמירת השבת [רד"ק, מלבי"ם]. על הנביא להזהיר אותם פעמים רבות, גם בכניסתם וגם בצאתם [מלבי"ם]. למרות שזהו שער המלך, הוא מכונה "שער בני העם" משום שגם פשוטי העם שהתגוררו בסמוך נהגו להיכנס ולצאת דרכו באופן תדיר [רד"ק].
לאחר האזהרה להנהגה, מצטווה הנביא להמשיך ובכל שערי ירושלים, כלומר ללכת ולהתייצב בשאר שערי העיר כדי להזהיר את העם כולו [מצודת דוד, מלבי"ם].
המיקוד של הנבואה בשערים אינו נובע רק מהיותם מקום התכנסות, אלא קשור ישירות למהות חילול השבת באותה תקופה. עיקר האזהרה כוונה להכנסה והוצאה של משאות אל מחוץ לעיר. בתוך ירושלים עצמה לא היו חייבים על איסור הוצאה מרשות לרשות, משום שדלתות העיר היו נעולות בלילה והיא לא נחשבה ל"רשות הרבים" גמורה. לכן, התוכחה התמקדה בשערי העיר, שדרכם היו תושבי הכפרים מכניסים סחורות ותבואה לתוך הכרך הגדול ביום השבת [רד"ק].