הקשר בין עם ישראל לה' מושתת על ביטחון מוחלט. כאשר אדם נוטש את מקור החיים הנצחי ושם את מבטחו בבשר ודם, הוא מביא על עצמו אכזבה, ניתוק רוחני ואובדן חלקו הנצחי.
המילה מִקְוֵה משמעותה תקווה [מצודת ציון]. ה' הוא מושא התקווה והמשענת לכל הבוטחים בו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ראוי לישראל לשים את תקוותם בה', שכן שכינתו שוכנת בתוכם ובמקדש [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ה' מדומה למְקוֹר, כלומר מעיין [מצודת ציון], הנובע מים חיים ומשפיע טובה ללא הפסקה על הדבקים בו [מצודת דוד, רד"ק].
מתוך כך, כׇּל־עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ. האנשים שזונחים את ה' ובוטחים באדם יתביישו וינחלו אכזבה מרה ממבטחם השגוי [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. אנשים אלו, המונעים לעיתים מחמדנות ולב עקום, יגלו שעושרם אינו נשמר בידם לאורך זמן, והם ייוותרו עזובים, זנוחים ומושפלים [ביאור שטיינזלץ].
המילה וְסוּרַי נכתבת במסורת כ"יסורי" ונקראת "וסורי" [מנחת שי], ועניינה לשון הסרה והתרחקות [מצודת ציון]. קיימות שתי גישות מרכזיות באשר למי שאותם אנשים סרו ממנו: הגישה האחת מסבירה שאלו אנשים הסרים מדברי ה', מתרחקים ממרום הקודש ומסרבים לשמוע לשליחותו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה גורסת כי זהו מאמר של הנביא עצמו, המדבר על אלו שסרו מדרכו הטובה, שכן הוא דבק בה' ואילו הם התרחקו ממנו ועזבו את דרך האמת [מצודת דוד, רד"ק].
עונשם של אותם עוזבים הוא שבָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי יש כאן עיקרון מובהק של מידה כנגד מידה: מכיוון שעזבו את ה' שהוא מקור נצחי ושמימי, ושמו את ביטחונם בבשר ודם שהוא חלק מהארץ, כך גם גורלם ייכתב בארץ ולא בשמיים, והם יאבדו את חלקם בעולם הבא [רד"ק, צאינה וראינה]. הם ייכתבו לרדת בקברות תחתיות ובעמקי השאול [רש"י, מצודת דוד], שמם לא ייוודע עוד בעולם, ולא יישאר מהם זכר רוחני, בדומה לבהמות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מזווית נוספת, יש המבארים כי בעוד שחטאים שנעשו בשגגה נרשמים למעלה, חטאיהם של אלו הסרים מאחרי ה' במזיד נכתבים ונרשמים למטה, בארץ [אהבת יהונתן].