חטאם של בני יהודה אינו מאורע חולף או שגיאה מקרית, אלא פגם עמוק ושורשי שנחרת בזהותם. בניגוד לאומות העולם שעשויות לעזוב את אליליהן בעתיד, או שיש להן תירוץ של מנהג אבות, בני יהודה דבקים בעבודה הזרה באמונה שלמה, וחטאם כה רב עד שקולמוס רגיל מנוצות עופות היה נשחק מרוב כתיבה, ולכן נדרשת חקיקה בחומרים קשים [מצודת דוד, אברבנאל, אהבת יהונתן]. השימוש במילה חַטַּאת בלשון נקבה, ולא "חטא", נועד להדגיש שזהו עוון פורה ורבה המוליד חטאים נוספים ומחטיא אחרים [נחל שורק, חומת אנך].
הפסוק מתאר את קיבוע החטא באמצעות כלים חזקים: בְּעֵט בַּרְזֶל, שהוא קולמוס או חרט מתכת, ובְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר. המילה בְּצִפֹּרֶן מושאלת מציפורן האדם המשמשת לחריטה ושריטה, ומתארת חרט חד. השָׁמִיר מוסבר כברזל חזק במיוחד, כאבן חלמיש קשה, או כחומר ויצור המסוגל לבקע אבנים [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מטרת הדימוי היא להמחיש שהעוון חֲרוּשָׁה, כלומר חקוק וחרות בעומק רב כמו מחרשה החורשת באדמה, באופן שאינו ניתן למחיקה לעולם [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. במדרש מוסבר הדימוי כרמז לנביאים שניסו להוכיח את העם: עט הברזל רומז לירמיהו שכונה "עמוד ברזל", וציפורן השמיר רומזת ליחזקאל שעליו נאמר שמצחו חזק משמיר [רש"י, אברבנאל].
החקיקה הכפולה מתבצעת בשני מוקדים: עַל־לוּחַ לִבָּם ווּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם. המפרשים מסכימים כי חלוקה זו מצביעה על חדירת החטא לשני רבדים בחיי העם, המחשבה והמעשה. לוח הלב מסמל את דפנות וחללי הלב, שם נשמרת האמונה הפנימית באלילים שאותה אינם שוכחים. לעומת זאת, קרנות המזבח, שהן הבליטות בארבע זוויותיו שעליהן נזרק דם הקרבנות, מסמלות את הפעולה הפיזית והגלויה של העבודה הזרה [מצודת דוד, אברבנאל]. יש המדייקים כי עט הברזל, שכותב על פני השטח, מכוון למעשים הגלויים על המזבחות, בעוד ציפורן השמיר, שחורטת לעומק, מכוונת למחשבות הנסתרות שבלב [מלבי"ם].
מבחינה לשונית, האות למ"ד במילה וּלְקַרְנוֹת משמשת במקום האות בי"ת, כלומר "ובקרנות מזבחותיכם". כמו כן, המעבר מלשון נסתר של המילה "לבם" ללשון נוכח במילה "מזבחותיכם" הוא תופעה סגנונית נפוצה במקרא [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל].
מעבר לכך, מוצגת כאן אירוניה הנוגעת למהות ההקרבה: בדרך כלל, הבאת קרבן וזריקת דמו על קרנות המזבח נועדו לעורר באדם בושה ולהביאו לידי תשובה עמוקה בלב נשבר. אך אצל בני יהודה, החטא חקוק כל כך חזק על לבם, עד שגם כשהם ניגשים למזבח ומביאים קרבנות, הם אינם מודים באמת בחטאם ואינם עוזבים אותו [אהבת יהונתן].