הנביא ניצב מול מציאות קשה של זלזול והכחשה מצד בני דורו, המסרבים לקבל את אזהרותיו החמורות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקריאת העם אַיֵּה דְבַר־ה' מתייחסת לפורענויות שירמיהו מנבא, ובראשן חורבן הארץ וירושלים על ידי הכשדים [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
כאשר העם דורש יָבוֹא נָא, כלומר יבוא עתה [מצודת ציון], אין פירוש הדבר שהם באמת חפצים בבוא הגלות והחורבן. אמירה זו נאמרת בלעג גמור, מתוך חוסר אמונה מוחלט בכך שה' אכן גזר להחריב את עירו [רד"ק, אברבנאל].
מעבר לעצם הפקפוק בהתגשמות הנבואה, מסתתרים כאן מניעים אישיים כלפי הנביא עצמו. מתנגדיו של ירמיהו סבורים כי הוא בודה את נבואות הזעם מלבו ועל דעת עצמו, רק בשל שנאתו אליהם [מצודת דוד]. מטרתם באמירה זו היא להעמידו במבחן המציאות, מתוך ציפייה שהנבואה לא תתקיים. בכך הם מבקשים להוקיע אותו כנביא שקר, מעמד חמור שמשמעותו היא חיוב מיתה [מלבי"ם].