הידיעה האלוהית חודרת אל מעמקי נפשו של האדם, הרבה מעבר למה שנגלה לעין, ומאפשרת עשיית משפט צדק מוחלט ומדויק. ה' מבין הכל ויודע את כוונותיו האמיתיות של כל אדם, ולכן איש אינו יכול להציג תירוצי שווא ולטעון כי חטא ללא כוונה שלמה [צאינה וראינה]. רק ה' לבדו מסוגל לרדת לחקר המחשבות הפנימיות הללו [ביאור שטיינזלץ].
התהליך הפנימי של האדם נבחן על ידי ה' בשני רבדים. המילה חֹקֵר מציינת חיפוש ודרישה, והמילה בֹּחֵן משמעותה נסיון ובדיקה [מצודת ציון]. הכתוב מזכיר גם את הלב וגם את הכליות, משום שהכליות הן האיבר המייעץ ונותן את המחשבה הראשונית, ואילו הלב הוא זה שמכריע וגומר בדעתו לבצע את המעשה [רד"ק]. ה' בודק את מחשבות הכליות ואת הלב כדי לדעת את מהותו האמיתית של האדם, והכפילות הרעיונית בפסוק נועדה לחזק ולהדגיש עניין זה [מצודת דוד].
מטרת הבדיקה הפנימית מופיעה במילה וְלָתֵת. התוספת של האות וי"ו בראש המילה באה ללמד כי לא רק שה' חוקר את הלב, אלא גם יש בידו את הכוח לתת לאדם את הגמול הראוי לו [רד"ק], וכל תכלית החקירה היא למען מטרה זו [ביאור שטיינזלץ].
בבואו לתת לאיש כגמולו, הכתוב משתמש במילה כִּדְרָכָו. במילה זו קיימת הבחנה בין צורת הכתיבה לקריאה. היא נכתבת בלשון יחיד אך נקראת בלשון רבים, כדרכיו [מנחת שי, רד"ק]. ניתן להסביר זאת בכך שהכתיב החסר מכוון גם הוא ללשון רבים ורק חסרה בו האות יו"ד, או שהקריאה והכתיבה משלימות זו את זו: לשון היחיד מתייחסת לדרך הכללית של האדם, בעוד לשון הרבים מתייחסת לפרטי מעשיו [רד"ק].
בסופו של דבר, ה' משלם לאדם כפרי מַעֲלָלָיו, כלומר מעשיו [מצודת ציון], שהם למעשה התוצאה המעשית של מחשבות הלב ודרכיו [מצודת דוד]. בזכות הבחינה המדויקת והמעמיקה הזו, מובטח כי התשלום על המעשים נעשה במדויק וללא כל טעות [צאינה וראינה].