הנביא מציג מסר קשה של גלות ואובדן עצמאות, ומתאר את העונש כתוצאה ישירה ובלתי נמנעת של מעשי העם. הארץ שהעם סירב לאפשר לה לנוח, תנוח כעת בלעדיהם, והחירות שנוצלה לרעה תתחלף בשיעבוד לאומה זרה.
המילה וְשָׁמַטְתָּה משמעותה עזיבה, נטישה או סילוק של דבר מרשותו של אדם [מצודת ציון, מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי הנביא מתייחס כאן לעונש הגלות שבא בעקבות חילול מצוות השמיטה. מכיוון שהעם לא שבת מעבודת האדמה ולא נטש אותה מרצונו בשנת השמיטה, הוא ייעזב וייעקר מנחלתו בעל כורחו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה].
התוספת של המילה וּבְךָ מוסיפה רובד נוסף לעונש. יש המפרשים מילה זו כ"בגללך", כלומר נטישת הארץ קורית באשמתך [ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מסבירה שההשמטה תחול בשני מישורים: העם ישמט גם מאחוזתו (מִנַּחֲלָתְךָ) אך גם מעצמו (וּבְךָ), שכן הוא יאבד את חירותו ויהפוך לרכושו של אדון אחר [מלבי"ם]. בנוסף, יש הדורשים כפילות זו כרמז לשני סוגי השמיטה שהעם הפר: מִנַּחֲלָתְךָ רומז לשמיטת הקרקעות, ואילו וּבְךָ רומז לשמיטת הכספים שהיא חובת הגוף המוטלת על האדם עצמו. מצוות השמיטה נועדה להיות לטובת האדם וללא הפסד, אך כעת, כעונש, העם יחווה שמיטה של אובדן מוחלט [אהבת יהונתן].
מבחינה היסטורית, יש המקשרים פסוק זה ספציפית לשארית הפליטה שברחה למצרים לאחר רצח גדליה בן אחיקם. במנוסתם הם נטשו בפועל את הארץ שיכלו להישאר בה, ובעקבות כך איבדו את חירותם והשתעבדו לאויביהם כאשר נבוכדנצר כבש את מצרים [מלבי"ם].
העונש ממשיך בביטוי וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת־אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָדָעְתָּ, שמשמעותו עבודת אדמה זרה בארץ רחוקה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפועל וְהַעֲבַדְתִּיךָ מורה על פעולה חזקה וכפויה, ומדגיש כי העם ייאלץ לעבוד בפרך שלא מרצונו, שזוהי העבדות הקשה והמייסרת ביותר [אהבת יהונתן].
הפסוק נחתם בתיאור חרון אפו של ה': כִּי־אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד־עוֹלָם תּוּקָד. המילה קְדַחְתֶּם פירושה הבערתם והדלקתם [רד"ק, מצודת ציון]. הנביא מדמה את כעסו של ה' לאש שהעם הבעיר באפו של ה' [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. אש זו תּוּקָד ותבער עַד־עוֹלָם, כלומר במשך תקופה ארוכה ושנים רבות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].