אדם הבוטח בבשר ודם ומסיר את משענתו מה' נידון למציאות של בדידות, יובש וחוסר תוחלת, המומחשת באמצעות דימוי בוטני עז של צמח מדברי גווע.
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת המילה כְּעַרְעָר. הגישה הראשונה דורשת את המילה מלשון "ערירי", ומפרשת כי מדובר בעץ בודד, עלוב וחשוף שאינו מניב פירות [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל, אהבת יהונתן, שטיינזלץ]. מנגד, יש המזהים את הערער כשמו של עץ יער ספציפי, שיח מדברי קוצני או עשב בר [רש"י בשם מנחם, רד"ק, מצודת ציון]. עץ זה נטוע בָּעֲרָבָה, אזור מישורי ושומם הדומה למדבר.
מצבו של האיש הבוטח באדם מתואר כניתוק מוחלט ממקורות של ברכה וחיים. וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, הפרשנים מסכימים כי ה"טוב" מסמל את גשמי הברכה, אך הצמח הזה לא יזכה ליהנות מהם. במקום זאת, וְשָׁכַן חֲרֵרִים, כלומר הוא יחיה בסביבה של יובש קיצוני, שריפה ודליקה מרוב חום השמש [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. יתרה מזאת, הוא נידון לשכון בחברת שכנים הדומים לו, קוצים ועצים יבשים וחרבים [מלבי"ם].
סביבת הגידול שלו היא בַּמִּדְבָּר, בתוך אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. זוהי אדמה שרופה שעפרה מלוח, אשר אינה מסוגלת להצמיח דבר ואינה ראויה ליישוב אדם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
מתוך תיאור זה עולה תמונה של אדם שמנותק משפע בכל הממדים: לא יורד עליו שפע מלמעלה, סביבתו הקרובה יבשה וצורבת, ומשורשיו למטה הוא יונק רק מליחות ומוות [מלבי"ם]. הטרגדיה העמוקה במצבו היא שלמרות שאינו מתלחלח ונותר ביובשו, הוא אינו מת מיד; בדומה לאדם הרע שחי חיים של סבל מתמשך ללא ברכה, עד שהמוות נראה לעיתים עדיף מחייו [רד"ק].