מידת הביטחון בה' אינה נמדדת במראה עיניים, אלא תלויה לחלוטין בכוונתו הפנימית של האדם. לעיתים אדם מפגין כלפי חוץ מעשים טובים ומדבר דברי אמונה, אך כוונתו הפנימית רחוקה מכך [רד"ק, צאינה וראינה]. פער זה מסביר מדוע ישנם אנשים הנראים כבוטחים בה' אך אינם מצליחים בדרכם, שכן ביטחונם אינו שלם ואינו נובע מעומק הנפש אלא מן השפה ולחוץ [מלבי"ם].
המילה עָקֹב מתארת מצב עקום, מעוות ומלא מרמה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הלב האנושי נחשב למעוקם יותר מכל שאר איברי הגוף [מצודת דוד], בהיותו מלא בתואנות ומחשבות רעות [רש"י]. מעבר לעקמומיות, המושג מבטא גם מארב ותחבולה, שכן הלב מוקף תמיד ביצרים ובתכונות רעות האורבים לו ומנסים להשתלט על הנפש [מלבי"ם]. מכיוון שאדם יכול להסוות את כוונותיו באמצעות דיבור ומעשה, הלב נותר המקור המרכזי והעמוק ביותר לכל מרמה [רד"ק].
לגבי התיבה וְאָנֻשׁ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון חולי, כאב חזק ושבר. חולי זה בא לידי ביטוי בדאגות, ביגון, במחשבות רעות או בדעה משובשת [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה גישה המפרשת מילה זו מלשון אנוש וטבע אנושי, המצביעה על כך שהלב נתון לתנודות מתמידות ועלול להתהפך בכל רגע בהתאם לציורים ולמחשבות השולטים בו [מלבי"ם].
הקביעה מִי יֵדָעֶנּוּ משקפת את מחשבתו המוטעית של האדם, הסבור כי איש אינו יכול לחשוף את מצפוני ליבו ולדעת אם הוא בוטח בה' באמת [רש"י, מצודת דוד]. ואכן, מבחינה אנושית, אי אפשר לעמוד על טיבו האמיתי של הזולת רק על סמך מראהו החיצוני, שכן הלב כה מתעתע עד שלעיתים אפילו האדם עצמו אינו מכיר את מהותו האמיתית ואינו יודע אם חייו מונעים מאמונה או מתאוות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, למרות קוצר ההשגה האנושי, ה' הוא החוקר את הלבבות ויודע לאשורן את כל תעלומות הנפש [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה].