הביטחון המוחלט אינו רק ציפייה לעזרה, אלא מצב תודעתי ורוחני שבו האדם נשען לחלוטין על בוראו, ומתוך כך זוכה להגנה שלמה. הפסוק כופל את עניין הביטחון – תחילה נכתב אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' ולאחר מכן וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ – והפרשנים מציעים מספר גישות כדי להסביר כפילות זו ואת מהות הברכה שטמונה בה.
ראשית, יש להבין את משמעות המילה מִבְטַחוֹ. הוספת האות מ"ם בתחילת המילה מציינת את הדבר או המקום עצמו שמהווה את מקור וסיבת הביטחון, בדומה למילים כמו מעון או משכן [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות מבטאת קשר ישיר של סיבה ותוצאה: אדם ששם את מבטחו בה', יזכה לכך שה' אכן יהפוך למשענתו בפועל, יעזור לו, יערוב לו, והוא לא יירא מכל רע [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה].
לצד זאת, חלק מהמפרשים רואים בכפילות זו תיאור של דרגות שונות באמונה, תוך שלילת ההסתמכות על גורמים אנושיים או טבעיים. אדם עשוי לבטוח בה' שיושיע אותו, אך במקביל עדיין להישען על אמצעים טבעיים או על בני אדם ככלי עזר לפתרון בעיותיו. אדם כזה אומנם אינו מקולקל, אך גם אינו זוכה לברכה השלמה. הברכה המלאה מיועדת לאדם מהסוג השלישי והמעולה ביותר: מי שביטחונו בה' הוא כה חזק, עד שאין לו שום צורך באמצעי תיווך, וה' לבדו הוא מקור תקוותו היחיד [מלבי"ם, חומת אנך].
גישה נוספת מעמיקה אל תוך הפן הפסיכולוגי של האדם הבוטח, ומסבירה כי הפסוק מתאר שני שלבים של ביטחון. השלב הראשון הוא עצם התקווה שה' יושיע את האדם מצרותיו. השלב השני והגבוה יותר, שבא לידי ביטוי במילים וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ, הוא מצב שבו האדם מגבש בדעתו תחושת ודאות כה מוחלטת, עד שבכל רגע נתון הוא מרגיש וחי כאילו הוא כבר נושע בפועל [אהבת יהונתן].