הקשר העמוק והרגשי של העם לעבודה הזרה נחשף במלוא עוזתו, ומעיד כי החטא לא היה שטחי או חולף, אלא נטוע עמוק בלבבות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים ביחס למילים כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם היא שהכתוב עורך השוואה רגשית: כשם שאדם זוכר את בנו אהובו מתוך געגוע, שמחה ותדירות גבוהה, כך העם זוכר ועורג למזבחותיו ולאליליו. עם זאת, קיימות גישות נוספות להבנת ביטוי זה. יש המפרשים כי המילה "זכור" אינה לשון זיכרון רגיל, אלא מתייחסת למעשה של הקטרת קטורת או להעברת הבנים באש כקורבן [רד"ק]. פירוש אחר מציע כי העם העניק שמות מיוחדים למזבחות, במטרה להבטיח שגם בניהם הבאים אחריהם יזכרו את העבודה הזרה ולא ישכחו אותה לעולם [אהבת יהונתן].
הביטוי וַאֲשֵׁרֵיהֶם מתאר אילנות שניטעו או הוקדשו במיוחד לשם פולחן ועבודה זרה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המקשרים את המילה לשורש ראייה, ומסבירים כי מדובר בפרקטיקות של חיזוי עתידות וכישוף, כגון שימוש בעצים כדי לאסוף רוחות ולמשוך שפע רוחני וגשמי [אהבת יהונתן].
האשֵרים והמזבחות מוקמו עַל־עֵץ רַעֲנָן, כלומר עץ לח ורטוב [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי המילה עַל בהקשר זה אינה משמעותה "מעל", אלא "אצל" או "בסמוך ל־". יתרה מכך, תיאור המיקום אינו מתייחס לאשרים – שהרי האשרה היא העץ עצמו – אלא חוזר אל המזבחות. העם נהג לבנות את מזבחותיו בסמוך לאותם עצים רעננים, כדי להקריב עליהם קורבנות לאליל שהוצב תחת העץ, או לעץ עצמו [רד"ק, מצודת דוד]. אגב כך, מובעת פליאה על התרגום הארמי שפירש את המילה "על" כ"תחת", למרות שמדובר בהפכים [רד"ק].
בנוסף לעצים, הפולחן התקיים גם עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת. הצבת האלילים והמזבחות במקומות נישאים נועדה להשאיר אותם תמיד לנגד עיני העובדים, וכן כדי למשוך שפע ולהתעשר [אהבת יהונתן]. מבחינה לשונית, המילה עַל נכתבה כאן ללא אות החיבור וי"ו (במקום "ועל"), כדרך מקראית מוכרת לחיבור רצף של מושגים [רד"ק, מנחת שי].