קרה לכם פעם שהתגעגעתם כל כך למשהו שאתם אוהבים, עד שלא הפסקתם לחשוב עליו? באותה תקופה, בני ישראל היו קשורים מאוד לעבודה הזרה, והרגל זה היה נטוע עמוק בתוך הלב שלהם. המילים כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם מתארות קשר חזק מאוד. בדיוק כמו שהורים תמיד זוכרים את הילדים האהובים שלהם ומתגעגעים אליהם בשמחה, כך העם היה חושב ומתגעגע לאלילים ולמזבחות שלו.
העם נהג להשתמש בעצים מיוחדים שהוקדשו לעבודה זרה, והם נקראים וַאֲשֵׁרֵיהֶם. את המזבחות שלהם הם היו בונים עַל עֵץ רַעֲנָן, כלומר קרוב מאוד לעץ ירוק, לח ויפה. המילה "על" כאן לא אומרת שהם בנו את המזבח על הצמרת של העץ, אלא ממש לידו, כדי להקריב שם קורבנות לפסלים. בנוסף, הם הציבו את האלילים שלהם עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת. הם בחרו בכוונה במקומות גבוהים ונישאים, כדי שהפסלים תמיד יהיו מול העיניים שלהם מכל מקום שבו הם נמצאים, והם לעולם לא יפסיקו לראות אותם.