יצא לכם פעם לנסות למחוק משהו שנכתב בעט, או גרוע מזה, משהו שנחרט חזק על אבן? זה כמעט בלתי אפשרי. כך בדיוק היו המעשים הרעים של בני יהודה. זו לא הייתה סתם טעות קטנה שקרתה פעם אחת ושאפשר לשכוח, אלא משהו שהפך לחלק עמוק מהם. הם היו כל כך רגילים לעשות דברים לא טובים, עד שאם היו מנסים לכתוב את הכל בעזרת נוצה רגילה, הנוצה הייתה נשחקת ונשברת.
לכן, החַטַּאת שלהם, שהיא טעות שגוררת אחריה עוד ועוד טעויות, כאילו נכתבה בְּעֵט בַּרְזֶל, כלומר כלי מתכת חזק, ובְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר, שזהו חוד חד שעשוי מאבן חזקה במיוחד. המעשים האלה חקוקים אצלם בצורה חֲרוּשָׁה, כלומר חרוטים עמוק מאוד כמו מחרשה שחופרת באדמה, כך שאי אפשר למחוק אותם.
החקיקה העמוקה הזו נמצאת אצלם בשני מקומות. קודם כל, עַל־לוּחַ לִבָּם, בתוך הלב שלהם. הלב מסמל את המחשבות והאמונה הפנימית שלהם, שדבקה במעשים הלא טובים. המקום השני הוא וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם, הפינות של המזבח שעליו היו מקריבים קרבנות. זה מסמל את המעשים הגלויים שכולם רואים. בדרך כלל, כשמישהו מביא קרבן לה', זה אמור לגרום לו להרגיש צער ולרצות לתקן את מעשיו מכל הלב. אבל אצל בני יהודה, ההרגל הרע היה חקוק כל כך חזק, שגם כשהם עמדו ליד המזבח, הם לא באמת התחרטו ולא רצו להשתנות.