ירמיהו, פרק י״ז, פסוק י״ח

הנביא, הנתון תחת רדיפה מתמדת, נושא תפילה ובה הוא מבקש שהבושה והשבר המיועדים לו ייפלו במקומו על אויביו [ביאור שטיינזלץ].

בבקשתו יֵבֹשׁוּ רֹדְפַי, הוא מייחל למפלתם. זהותם של רודפים אלו מיוחסת באופן ספציפי לאנשי ענתות [רש"י]. בושה זו עתידה להתרחש בעת שרודפיו יילקחו לגלות [מצודת דוד]. בקשתו של הנביא להבאת יום הרעה על אויביו באה כתגובה לכך שהם עצמם דרשו זאת בלעג, ולכן הוא מבקש מה׳ שאכן יביא עליהם את הפורענות שביקשו לראות [רד"ק].

הנביא ממשיך ומבקש יֵחַתּוּ הֵמָּה, כלומר שהאויבים יישברו בידי צר [מצודת דוד], בעוד שהוא עצמו יינצל משברון זה [ביאור שטיינזלץ].

את חומרת הפגיעה המבוקשת באויבים הוא מתאר במילים וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם. המילה מִשְׁנֶה מבטאת כפל [מצודת ציון], והכוונה היא לשבר כפול, מכה אשר באה בעקבות מכה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה מנוקדת בסגול ולכן אינה מופיעה בצורת סמיכות. משמעות הדבר היא שהבקשה אינה מצטמצמת לשני שברים בלבד, אלא מכוונת לשבר אחר שבר, פעמים רבות וברצף מתמשך [רד"ק, מנחת שי].