ירמיהו עומד לפני ה' ומגן על שליחותו הנבואית ועל יחסו לעם. הוא מבהיר כי לא ביקש לעצמו את עול ההנהגה, וכי אינו שואב נחת מנבואות החורבן שעליו לשאת. בניגוד למחשבת העם כי הוא בודה מליבו גזירות קשות מתוך שנאה אליהם, הוא חושף את רגשותיו האמיתיים ואת תפילותיו בעדם.
הפרשנים נחלקו בביאור הצהרתו לֹא אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ. הפועל אַצְתִּי מבטא מהירות, דוחק וחיפזון [מצודת ציון, מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שירמיהו מעיד על כך שלא מיהר ולא דחק את עצמו להתמנות לנביא ולרועה של העם. הוא מזכיר כי בתחילת דרכו התנגד לשליחות וטען כי הוא נער [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי כוונתו שלא מיהר לזרז את ה' להביא פורענות על העם, שכן מנהגו של רועה טוב, ההולך בדרכי ה', הוא לרחם ולהאריך אף [רש"י, מלבי"ם]. פירוש נוסף, המבוסס על תרגום יונתן, הופך את המשמעות ורואה במילה לשון עיכוב: הנביא מצהיר כי לא עיכב ולא נמנע מלהעביר לעם את דבר ה', בתקווה שישובו בתשובה [רש"י, רד"ק].
בהמשך דבריו אומר הנביא וְיוֹם אָנוּשׁ לֹא הִתְאַוֵּיתִי. המילה אָנוּשׁ מתארת כאב רב, חולי וקושי [רש"י, מצודת ציון]. גם לאחר שנאלץ לקבל על עצמו את השליחות, הוא מעולם לא ייחל לבואו של יום הפורענות הקשה. באופן פרדוקסלי, הוא לא רצה שנבואת הזעם שלו תתגשם רק כדי להוכיח את צדקתו [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ]. גישה שונה מעט מסבירה כי המונח מתייחס לעצם יום קבלת הנבואה, שהוא יום כבד וקשה שהנביא לא התאווה לו, אלא נכפה עליו בידי ה' [רד"ק].
לסיום קובע הנביא כי ה' יודע שמוֹצָא שְׂפָתַי נֹכַח פָּנֶיךָ הָיָה, כלומר דבריו היו גלויים וידועים מול ה' [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים כי דברים אלו היו למעשה תפילות ובקשות רחמים מול ה' כדי להשיב את חרון אפו מעל העם, בניגוד גמור למה שהעם חושב עליו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. אחרים מפרשים כי הכוונה היא שדבריו היו מכוונים בדיוק לרצון ה', ללא כל סילוף או תוספת אישית מליבו [שטיינזלץ], או שזוהי תזכורת לאותם דברים שאמר בתחילת הדרך, כאשר סירב לשליחות בטענה שאינו יודע לדבר [רד"ק].