ירמיהו, פרק נ״ב, פסוק ל״א

לאחר תיאור החורבן הקשה, הספר נחתם בנקודת אור אודות גורלו של מלך יהודה בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִן, בחודש השנים עשר הוא חודש אדר. באותה עת הולך לעולמו נבוכדנאצר, ובנו אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל מחליט בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ הראשונה לשחרר את יהויכין מִבֵּית הַכְּלוּא, בית המאסר שבו הוחזק במשך עשרות שנים. המלך נָשָׂא אֶת־רֹאשׁ יהויכין, כלומר העניק לו חנינה וגדולה, ויש המפרשים שהכוונה היא שמנה אותו ונחשב מעתה יחד עם שאר המלכים. שחרורו הפיזי של יהויכין התרחש בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, ואילו חזרתו הרשמית לגדולה אירעה כעבור יומיים, ויש התולים את פער הימים הזה בשלבי חילופי השלטון בבבל.