קרה לכם פעם שהייתם בטוחים שהכול אבוד, ופתאום ברגע האחרון הגיעה הפתעה טובה ששינתה את המצב? כך בדיוק מסתיים ספר ירמיהו. אחרי התיאורים הקשים על חורבן ירושלים, הספר בוחר לא לסיים בעצב, אלא לספר לנו משהו טוב שעלה בגורלו של יהויכין מלך יהודה.
זה קרה בחודש אדר, אחרי שיהויכין היה בגלות המון שנים. מלך בבל מת, ובנו אֱוִיל מְרֹדַךְ עלה לשלטון במקומו. המלך החדש החליט לשחרר את יהויכין מתוך בֵּית הַכְּלֽוּא, שזהו בעצם בית הסוהר ומחנה השבויים שבו הוא הוחזק במשך עשרות שנים. המלך לא רק נתן לו לצאת החוצה, אלא גם נָשָׂא אֶת־רֹאשׁ יהויכין. הכוונה היא לא להרמה פיזית, אלא לכך שהמלך העניק לו כבוד גדול, חנן אותו, והפך אותו שוב לאדם חשוב ומכובד.
התאריך שבו זה קרה היה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ. אולי תופתעו לשמוע שבספר מלכים כתוב שזה קרה בכלל בעשרים ושבעה בחודש. איך יכולים להיות שני תאריכים שונים לאותו אירוע? התשובה היא פשוטה: ביום העשרים וחמישה יהויכין יצא מבית הכלא אל החופש, ורק כעבור יומיים, בעשרים ושבעה בחודש, הוא קיבל באופן רשמי את הכבוד המלכותי מהמלך.