חורבן ירושלים וגלות יהודה היו תוצאה של הידרדרות רוחנית ומדינית ממושכת שהגיעה לנקודת אל חזור. המרד של המלך צדקיהו בבבל שימש כזרז המעשי שהוביל לקריסה הסופית ולגירוש העם מארצו.
המילה עַל מתפרשת במשמעות של בעבור או בגלל [מצודת ציון]. הפרשנים חלוקים בהבנת הקשר המדויק שבין כעסו של ה' לבין המרד. גישה אחת מציגה מהלך אלוהי של סיבה ומסובב: חרון האף של ה' על הנעשה בירושלים וביהודה היה כה גדול, עד שהוחלט להשליך את העם ולהרחיקו. כדי להוציא לפועל את גזירת הגלות, ה' הוא שעורר את לבו של צדקיהו למרוד במלך בבל, כך שהמרד היה למעשה הכלי שדרכו התממשה הגלות ותחילתו של החורבן [רש"י, מצודת דוד, חומת אנך].
מנגד, יש המפרשים את המילים עַל אַף כתיאור של מעשי העם תחת שלטון צדקיהו, שנעשו במכוון כדי להכעיס את ה'. ההידרדרות הכללית לא פסקה עד שהפכה הגלות לבלתי נמנעת. לפי קו מחשבה זה, המאורע המדיני שגרם לכך נבע מהחלטה אנושית: אף על פי שצדקיהו נשבע אמונים לנבוכדנאצר שהמליך אותו, הוא בחר לשמוע בעצת יועציו, חבר למלכים אחרים ופתח במרד אקטיבי נגד מלך בבל [ביאור שטיינזלץ].