חורבנה של ירושלים הגיע לשיאו בשריפה עזה שכילתה את המבנים המרכזיים והחשובים בעיר. האש נשלחה באופן מכוון, החל מהמבנה המקודש והמרכזי מכולם, בית ה', הוא בית המקדש [ביאור שטיינזלץ], דרך ארמון המלך, ועד לשאר בתי העיר.
הכתוב מציין את שריפת כל בתי ירושלים ולאחר מכן מוסיף ומתמקד בשריפת כל בית הגדול. הפרשנים נחלקו במשמעות היחס שבין שני חלקי המשפט ובזיהוי אותם בתים גדולים. גישה אחת מסבירה כי הכתוב מונה את סדר השריפה: תחילה נשרפו הבתים הקטנים והרגילים בעיר, ולאחר מכן בתי האנשים החשובים [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי הציון של "כל בתי ירושלים" אינו מכוון לכל הבתים בעיר ממש, אלא הביטוי "בית הגדול" בא לפרש ולהגביל את האמירה הקודמת: האש כוונה במיוחד אל הבתים המצוינים של האנשים הגדולים והחשובים, ורק אותם שרפו ולא בתים אחרים [מצודת דוד, חומת אנך]. סיבה מעשית להדגשת שריפתם של בתי הגדולים היא צורת בנייתם; בדומה לבית המקדש, בתי העשירים נבנו לעיתים משילוב של אבן ועץ, מה שהקל על הצתתם והביא לכליונם הגמור באש [ביאור שטיינזלץ].
גישה שונה לחלוטין מפרשת את המושג בית הגדול לא כבתי מידות פרטיים של אנשי שררה, אלא כמוסדות ציבוריים של גדולה רוחנית. לפי תפיסה זו, מדובר בבתי כנסיות שבהם מגדילים את התפילה, או בבתי מדרשות שבהם מגדילים את לימוד התורה [רש"י].