חורבן המקדש מגיע לשיאו עם ביזת כליו המקודשים והיקרים ביותר, כאשר רב הטבחים הבבלי מרוקן את ההיכל מכל חפצי הזהב והכסף ולוקח אותם בשלמותם אל אוצר המלך בבבל כדי שישמשו בארמון המלוכה. לימים, כלים אלו יוצגו לראווה בארמון המלך הפרסי, עד שחלקם יושבו ליהודים על ידי כורש עם שיבת ציון בבניין הבית השני [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזיהוי הכלים השונים, הפרשנים דנו רבות במשמעות המילה הספים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באגנות וקערות שנועדו לקבלת דם הקורבנות או לקיבול נוזלים אחרים. מנגד, ישנה דעה המזהה כלים אלו ככדים, תוך שלילת האפשרות שמדובר בסוג של כלי זמר [רש"י]. לגבי המחתות, הפרשנים מסכימים כי אלו היו כלים שנועדו לחתיית גחלים בוערות מעל המזבח.
הכתוב מונה גם את המזרקות, הסירות והכפות. האזכור החוזר של כלים אלו נועד להדגיש כי בין אם היו אלו כלים מזהב טהור ובין אם מכסף, הבבלים לא הותירו דבר ולקחו את הכל [מצודת דוד].
כלי נוסף בעל תפקיד הנדסי וייחודי הוא המנקיות. אלו היו סניפי זהב, מעין עמודים שניצבו בצדי שולחן לחם הפנים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הם היו עשויים כעין חצי קנה חלול, והכוהנים היו מניחים אותם בין כיכרות הלחם כדי לאפשר כניסת אוויר. פעולה זו מנעה מהלחם להתעפש, ומכאן נגזר שמם של הכלים, מלשון ניקיון [מצודת ציון].