לאחר נפילת ירושלים, נבוזראדן שר הטבחים מוציא לפועל את מדיניות ההגליה הבבלית. בשונה ממדיניות ההגליה הטוטאלית של האימפריה האשורית, הבבלים נהגו לברור את הגולים, לקחת עמם את האנשים החשובים ולהשאיר חלק מהתושבים בארצם. הפירוט הדמוגרפי של השבויים מציג את הקבוצות השונות שנלקחו לגלות בבל.
תחילה מוזכרים ומדלות העם, שהם העניים והחלשים. עם זאת, נבוזראדן לא הגלה את כל בני המעמד הזה, אלא לקח עמו רק מקצתם, ואת השאר הותיר בארץ [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יחד עמם הוגלו ואת יתר העם, שהם שאר התושבים שאינם דלים [ביאור שטיינזלץ], אשר שרדו ולא נהרגו בקרבות [מצודת דוד].
קבוצה נוספת המובלת לגלות היא ואת הנופלים. אין הכוונה לאנשים שנפלו חלל, אלא לאלו שהטו את עצמם, נכנעו וערקו אל מלך בבל כדי לעבוד אותו [מצודת דוד, מצודת ציון]. צעד זה של כניעה נבע מכך שהמלחמה הייתה ארוכה, קשה וחסרת תקווה [ביאור שטיינזלץ].
בסוף הרשימה נכתב ואת יתר האמון. הפרשנים מסכימים כי המילה "האמון" זהה במשמעותה למילה "ההמון", שכן האותיות א' ו-ה' מתחלפות בלשון המקרא. חיזוק מובהק לכך ניתן למצוא בתיאור המקביל בספר מלכים, שם נכתב במפורש "ההמון" [מנחת שי, רד"ק]. הכוונה המעשית בביטוי זה היא להמון העם הרב שנותר פזור בכל ערי יהודה מחוץ לירושלים [מצודת דוד, מצודת ציון].