סיומו של הספר מותיר פתח של תקווה עבור גולי יהודה וחוט של חסד נמתח על מלכם השבוי. יהויכין היה למעשה האחרון בשושלת מלכי יהודה, שכן בניו של המלך צדקיהו הוצאו להורג בפקודת נבוכדנאצר. עם זאת, חתימת הדברים מלמדת שבית דוד לא נעלם מן העולם, ואכן כל ראשי הגולה בדורות המאוחרים יותר התייחסו לבית דוד והיו מצאצאיו. אף על פי שתיאור זה אינו חלק מנבואותיו של ירמיהו עצמו, הוא משולב כאן כדי ללמד על המדיניות הכללית, על קורות ארץ יהודה ועל גורל מלכיה, ומצביע על שינוי לטובה שהחל כבר בימי בנו של נבוכדנאצר [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המילה וַאֲרֻחָתוֹ משמעותה קצבה קבועה מבית המלך שנועדה לספק את כל צרכיו. הביטוי אֲרֻחַת תָּמִיד מדגיש שקצבה זו ניתנה לו ברציפות וללא כל הפסק. בעוד שיהויכין עצמו סעד בקביעות לפני מלך בבל, קצבה זו נועדה לכלכל את אנשי ביתו [מצודת דוד]. ההקפדה על נתינת הקצבה מודגשת במילים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, המלמדות כי כל מה שהיה נחוץ לו לאותו יום ניתן לו בזמן המדויק, מבלי לאחר או להחמיץ את המועד [מצודת דוד].