תהליך חורבן יהודה לא התרחש בבת אחת, אלא בסדרה של גלים, ופסוק זה מתאר את השלב הסופי של ההגליה ומסכם את מניין הגולים הכולל.
על המילים בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר, מסבירים הפרשנים הקלאסיים [רש"י, רד"ק ומצודת דוד], על בסיס החיבור "סדר עולם", כי בשנה זו כבש נבוכדנצר את העיר צור. במהלך מסע צבאי זה, הוא שטף את האזורים השכנים והגלה את היְהוּדִים אשר ברחו ומצאו מקלט בסביבות עמון, מואב ויתר אזורי ארץ ישראל. גל הגליה זה מנה נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.
בסופו של הפסוק מופיע סיכום: כׇּל־נֶפֶשׁ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. הפרשנים מסכימים כי מספר זה אינו מתייחס להגליה האחרונה בלבד, אלא מהווה סכום כולל של שלוש הגלויות השונות מבני יהודה שפורטו בפסוקים הקודמים [רד"ק, מצודת דוד].
מתוך נתון מספרי זה ניתן ללמוד על אופייה של ההגליה הבבלית. המספר המצומצם יחסית מעיד כי לא דובר בגלות המונית של כלל התושבים, אלא בבחירה מחושבת וסלקטיבית מתוך האוכלוסייה. הבבלים בחרו להגלות את שכבת העילית ואת בעלי המלאכה, תוך התמקדות במקצועות בעלי חשיבות ביטחונית ומדינית כגון נפחים וחרשי נחושת. מטרתם הייתה להבטיח שהאוכלוסייה שנותרה מאחור, ללא הנהגה וללא יכולת ייצור כלי נשק, לא תרצה ולא תוכל לעורר מרד [ביאור שטיינזלץ].