איוב, פרק י״ד, פסוק ג׳

איוב תמה כיצד ה' בוחר להשגיח בדקדוק כה רב על האדם, שהוא יצור שפל, שברירי וזמני החולף כצל. לשיטתו, עצם אפסותו של האדם הייתה אמורה לפטור אותו מעונש, אך למרות זאת אַף־עַל־זֶה בחרת להשגיח עליו ופָּקַחְתָּ עֵינֶךָ, כלומר פתחת את עיניך כדי לבחון כל פרט מחטאיו. תמיהה זו הופכת לכאב אישי כאשר הוא קובל וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ, שכן הוא נענש אף על פי שהוא רואה את עצמו נקי מעוון. מסורת נוספת מסבירה את טענת החפות של איוב על רקע היותו גלגול נשמות, ולפיה הוא מוחה על כך שה' שופט ומעמיס ייסורים על גופו הנוכחי על לא עוול בכפו, רק כדי לתקן את חטאי גופו הקודם.