מענהו החדש של איוב מהווה נקודת מפנה בוויכוח, שבה הוא בורר בקפידה לאילו מטענות רעיו הוא מתכוון להתייחס ומאילו הוא בוחר להתעלם. בפתיחת דבריו, איוב מביע תסכול עמוק מכך שחבריו אינם עונים עניינית לשאלותיו, אלא רק מרבים במילים על עונשם של הרשעים [תקות אנוש]. הוא בוחר שלא להתווכח כעת על סוגיות כמו הצלחת הרשע, בחירה חופשית או טענותיו החוזרות של אליפז על חזיונות נבואיים. הסיבה לכך היא שחלק מהדברים כבר נענו על ידו בעבר, ולגבי נושאים אחרים הוא ממתין שכל שלושת רעיו יסיימו לדבר כדי להשיב לכולם יחד במרוכז. חזרה על דברים שכבר נאמרו, מבלי לחדש, נתפסת בעיניו כניסיון להתיש אותו בלבד, ואין זו דרכם של חכמים [מלבי"ם].
במקום זאת, איוב ממקד את תשובתו בשני נושאים מרכזיים. ראשית, הוא מוחה בכאב על כך שאליפז חרץ את דינו וקבע שהוא רשע גמור, רק משום שייסוריו תואמים את תיאור מפלת הרשעים. שנית, הוא יוצא נגד טענתו של אליפז כי עיקר השכר והגמול ניתן לנפש לאחר המוות. איוב טוען כי מכיוון שקיום הנפש לאחר המוות הוא עניין נסתר מעיני בשר ודם שמקשה על ההבנה השכלית, בני האדם שופטים את המציאות רק על פי מה שמוחש וגלוי לעין. כאשר הם רואים צדיק מעונה, הם עלולים להסיק בטעות שהוא רשע, כפי שעשו רעיו, או לחלופין לבוא בטענות כלפי ההשגחה. לכן, טוען איוב, הנהגה שבה צדיקים סובלים ורשעים מצליחים מובילה לכפירה, לבלבול ולעיוות הדין. מסיבה זו הצדק חייב להיראות ולהשתקף כבר בעולם הזה, כדי שאנשים ילמדו מוסר והעוול ייפסק [מלבי"ם].
במסגרת תלונתו על דברי רעיו, מתייחס איוב לטענותיהם כאל עמל, מילה המתפרשת כאן במשמעות של עוון ושקר. כמו כן, הוא מטיח בהם את השאלה מה ימריצך, כלומר מהו הדבר שחיזק אתכם להעלות כעת טענות אלו על גבי טענותיכם הראשונות, שעליהן כבר השבתי לכם [תקות אנוש].