זעקתו הנואשת של אדם הסובל מעוול ודורש שסבלו לא יישכח או יועלם מעין כול. בפסוק זה הוא פונה אל הבריאה עצמה בתביעה שהפגיעה בו תישאר גלויה ותהדהד עד שייעשה עמו צדק.
בפנייתו אֶרֶץ אַל־תְּכַסִּי דָמִי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי בקשה מן האדמה שלא תבלע ותעלים את הדם הניגר מפצעיו. הדם, שנשפך לחינם ועל לא עוול בכפו, צריך להישאר גלוי לעין [רמב"ן, תקות אנוש]. חשיפת הדם נועדה לשמש תזכורת מתמדת לחמס שנעשה לו [ביאור שטיינזלץ], ולעורר את הרואים לבקש עליו רחמים [מצודת דוד]. יש המדגישים כי אף על פי שבעולם הזה הוא יצא חייב בדין על ידי שופטים ועדי שקר, והארץ נוהגת לכסות את דמם של פושעים, הוא דורש שדמו לא יכוסה משום שהוא חף מפשע ואין איש בארץ היודע את זכותו [מלבי"ם].
לצד הפירוש הפשטני, יש המפרשים את המילה אֶרֶץ כפנייה מטפורית אל שוכני הארץ, בבקשה שלא יסתירו את עדותם לטובתו, ובכך ימנעו חילול שם ה' [אלשיך]. גישה אחרת רואה במשפט זה חלק משבועת חפות הקשורה לדבריו הקודמים: אם שיקרתי או כזבתי, הרי שהארץ לא תכסה את דמי [אבן עזרא].
בהמשך הפסוק, הבקשה וְאַל־יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי מתפרשת כדרישה שלא יימצא לזעקתו שום מקום מסתור בארץ שבו היא תוכל להיבלע או להשתתק [רש"י, רמב"ן]. הפרשנים מסכימים כי המטרה היא שהזעקה לא תמצא מקום להניח אותה, לא תעוכב ולא תוסתר, אלא תמשיך להישמע ללא הרף באוזני כול [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שאין לזעקה מקום בארץ, היא צפויה לעלות מיד השמימה, שם נמצאים העדים האמיתיים והעליונים לכך שהדין והמשפט עמו [רש"י, מצודת דוד, תקות אנוש].