ויכוחו של איוב עם רעיו מגיע לשלב שבו הוא מביע תסכול עמוק מאופי הדיון, ומבקר את חוסר התוחלת שבטענותיהם החוזרות ונשנות. איוב תוהה הֲקֵץ לְדִבְרֵי־רוּחַ, כלומר, האם יש סוף לדברי סרק ריקים מתוכן [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי קיים הבדל מהותי בין דברי חכמה לדברי רוח; דיון המבוסס על היגיון והוכחות מגיע בסופו של דבר לנקודת סיום שבה האמת מתבררת ואין צורך להוסיף, אך אדם המדבר "דברי רוח" יכול להמשיך לדבר ללא סוף, משום שאינו מקשיב לטענות הנגדיות ואינו נדרש למחשבה מעמיקה [מצודת דוד, מלבי"ם]. מאחר שדבריהם חסרי משמעות וניתן להמציא כמותם עד בלי די, איוב תמה מדוע הם ממשיכים למחזר ולכפול את אותן טענות עצמן במילים שונות, במקום לחדש דברים אחרים [מצודת דוד, אלשיך].
בהמשך לכך, איוב שואל אוֹ מַה־יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה. הפועל יַּמְרִיצְךָ מתפרש בקרב רוב הפרשנים במשמעות של חיזוק, אומץ או לחץ המניע לפעולה [מצודת ציון, רלב"ג, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ], ויש שפירשו זאת מלשון בירור והערכה [רש"י, מלבי"ם] או במשמעות של ניצחון וכפייה [אבן עזרא]. איוב שואל את רעו: מהו הדבר שדוחף ומאלץ אותך להמשיך להשיב? הרי אינך מוכרח לדבר, ואם אין בפיך דעת – מוטב שתחדל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, אם אתה סבור שדבריך אינם דברי סרק אלא דברי שכל המבוססים על אמת, מהי ההוכחה המחזקת את טענותיך? הרי לא הבאת שום ראיה ממשית שתצדיק מענה נוסף [רמב"ן, מלבי"ם, רלב"ג]. גם אם הרע סבור שעצם החזרה על הדברים תחזק את עמדתו ותמנע את דחייתם, איוב מבהיר לו כי מענה החוזר על עצמו ללא כל חידוש רעיוני אינו מוסיף שום תוקף או ניצחון לטיעוניו [אלשיך].