איוב מתאר את ייסוריו הפיזיים ואת האופן שבו גופו השבור הפך לאויב המעיד נגדו. תיאור זה מציג תמונה טראגית של אדם אשר לא רק סובל מכאבים קשים, אלא גם נאלץ להתמודד עם כך שייסוריו מתפרשים על ידי הסובבים אותו כהוכחה חותכת לאשמתו ולחטאיו.
בביאור המילה וַתִּקְמְטֵנִי עולות שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה, המשותפת לרוב המפרשים, מפרשת את המילה מלשון קמטים, כיווץ והשחרת הפנים. לפי פירוש זה, הצרות והכאבים יצרו קמטים בגופו של איוב [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון קשירה וכבילה. ה' קשר וכבל את איוב כך שלא יוכל לברוח מפני מאשימיו [רמב"ן, אבן עזרא]. גישה שלישית רואה במילה זו משמעות של כריתה, הרס ואובדן [רמב"ן, אבן עזרא, מלבי"ם]. בעוד שרוב הפרשנים מבינים שאיוב פונה כאן לה', יש המציינים כי ייתכן שאיוב פונה בדבריו ישירות אל הכאב עצמו [רמב"ן].
מצבו הפיזי הקשה של איוב הופך להיות לְעֵד הָיָה, עדות חיה נגדו. המילה כַחֲשִׁי מפורשת על ידי רוב הפרשנים כרזון, דלות הגוף ומראה כחוש הנובע מהייסורים [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. מראה זה יַעֲנֶה ויעיד בפניו של איוב. הפרשנים נחלקו לגבי מהותה של אותה עדות. יש המסבירים כי הרזון והקמטים מעידים על עוצמת הכאב והייסורים שהוא חווה [מצודת דוד], ואילו אחרים מפרשים כי מצבו הפיזי משמש כקטגור המעיד על כך שחטא, ומצדיק את העונש שקיבל [רש"י, רמב"ן].
פירוש ייחודי למערכת המושגים בפסוק מציג המלבי"ם, הלוקח את הפסוק לעולם המשפט וחקירות העינויים של העת העתיקה. בעבר, כאשר אדם נחשד בפשע והכחיש זאת, היו מענים אותו. אם היה צועק מרוב כאב, הדבר נתפס כהוכחה לכך שהוא אשם. על פי תפיסה זו, איוב מדמה את עצמו לנחקר שעובר ייסורים. הייסורים עצמם, וצעקות השבר של איוב בעקבותיהם, הם העד שקם נגדו. לפי גישה זו, המילה כַחֲשִׁי אינה מתארת רזון, אלא משמעותה הכחשה ושקר. העד, כלומר הייסורים, קם ומעיד בפניו של איוב כי הוא מכחש ומשקר כשהוא טוען לחפותו, ובכך מוכיח כי הוא אכן רשע.