איוב, פרק ט״ז, פסוק ז׳

בפסוק זה מבטא איוב תחושה עמוקה של תשישות, אובדן ובידוד, כאשר הוא מתאר את מצבו מול הגורמים לסבלו.

המילה הֶלְאָנִי מתארת מצב של עייפות מוחלטת ואובדן כוחות [מצודת ציון, מלבי"ם]. באשר לגורם התשישות, קיימות שתי גישות עיקריות: הגישה המרכזית היא שהייסורים והכאב הפיזי והנפשי הם שהתישו את איוב עד כדי כך שהוא נאלץ לזעוק ולדבר [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי תשישותו נובעת מהוויכוחים המייגעים עם רעיו, שדבריהם התקיפים והאשמותיהם הלאו אותו [רמב"ן, תקות אנוש, אלשיך].

בהמשך הפסוק זועק איוב: הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי. למילה הֲשִׁמּוֹתָ קיימים שני כיווני פירוש מרכזיים, המשפיעים גם על הבנת המושג עֲדָתִי. הגישה הראשונה מסבירה כי המילה נגזרת מלשון חורבן ושממה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לפי קו זה, איוב פונה לה' וקובל על כך שהחריב את משפחתו. המונח עֲדָתִי מכוון לעשרת ילדיו ובני ביתו, שהיו כעדה סביבו והושמדו כליל, עד שלא נותר במה עוד לפגוע בו [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].

הגישה השנייה מפרשת את המילה הֲשִׁמּוֹתָ כלשון שתיקה, תדהמה ופליאה [רש"י, רמב"ן]. לפי פירוש זה, המכות שניחתו על איוב גרמו לכך שהקהל הנאסף סביבו יעמוד משתומם ונדהם [רמב"ן], או שהכוונה היא לאבלים המקיפים אותו ושותקים מכאב [אבן עזרא].

לצד הפירושים המילוליים, קיימים פירושים הרואים במושג עֲדָתִי ביטוי מושאל, המופנה כלפי רעיו של איוב. לפי גישה זו, איוב מאשים את חבריו שבדבריהם החריבו וסתרו את כל טענותיו, כוחותיו ואנשי סודו [תקות אנוש], או שהחרידו והדהימו את השומעים בעקבות ההאשמות הקשות והמופרזות שהטיחו בו [אלשיך].