ייסוריו הקשים של איוב ניכרים לא רק בנפשו, אלא מטביעים חותם פיזי עמוק על פניו ועיניו, המושחתים מרוב צער ודמעות. מבחינת קריאת הפסוק, המילה נכתבת חמרמרה אך מסורת הקריאה היא חֳמַרְמְרוּ (כאשר האות חי"ת מנוקדת בחטף קמץ) [מנחת שי].
הפרשנים מציעים שלושה כיוונים מרכזיים להבנת המילה חֳמַרְמְרוּ, המתארת את השפעת הבכי על פניו של איוב. גישה אחת מפרשת את המילה מלשון כיווץ, קימטוט או כווייה, כלומר פניו התכווצו ונראו כשרופים מרוב בכי וצער [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. גישה שנייה, הנשענת בין היתר על השפה הערבית, קושרת את המילה לאדמומיות. לפי פירוש זה, פניו של איוב האדימו מאוד והתלהטו מחום הבכי, בדומה לצבעם של מי בארות אדומים או יין [אבן עזרא, תקות אנוש, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה שלישית קושרת את המילה למושג חומר וטיט, ומסבירה שפניו התלכלכו והתכסו בטיט מדמעותיו, או ששטפו אותן מים רבים ועכורים [רלב"ג, אבן עזרא, תקות אנוש, מלבי"ם].
באשר למושג צַלְמָוֶת השורה על עפעפיו, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה בכך תיאור של חשכה פיזית. מרוב בכי ודמעות, ראייתו של איוב היטשטשה ועיניו חשכו כאילו אופל המוות מכסה את אישוניו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המבינים זאת לא כתיאור של פגיעה בראייה, אלא כביטוי לקרבתו הממשית אל המוות ואל חשכת הקבר [מצודת ציון, תקות אנוש].
רובד נוסף וייחודי מעניק לפסוק משמעות מוסרית עמוקה. לפי תפיסה זו, השחתת מראה הפנים והעיניים אינה רק תוצאה פסיבית של ייסורים וכאב, אלא עדות למאבקו של איוב לשמור על טהרתו. איוב מתאר כיצד הכניע את יצרו והתמיד בבכי עד שצל המוות והגיהינום שרה על עפעפיו, וכל זאת כדי להשפיל את עיניו, למנוע מהן להביט בדברי שווא ולשמור עליהן מן החטא [אלשיך].