איוב מביע תסכול עמוק וייאוש מדברי רעיו, שבאו לכאורה לנחם אותו אך בפועל רק מחריפים את סבלו. הוא מבטל את דבריהם ורואה בהם חזרה מייגעת על טענות שקריות שאינן תורמות דבר למצבו.
הפרשנים מסכימים כי באומרו שָׁמַ֣עְתִּי כְאֵ֣לֶּה רַבּ֑וֹת, איוב מאשים את חבריו בכך שאינם מחדשים דבר ורק חוזרים שוב ושוב על אותן אמירות. [מלבי"ם] מציין כי אליפז חוזר על דברים שכבר אמר בנאומיו הקודמים, מבלי להוסיף טענה חדשה. [אלשיך] מוסיף כי התנהלות זו מוכיחה שהם נכשלו בתפקידם כמוכיחים; שהרי דרכו של מוכיח היא להחליף את טענותיו כאשר הוא רואה שהצד השני אינו משתכנע, ואילו הם רק חוזרים על אותה האשמה שאיוב איננו צדיק ושה' מייסר אותו על עוונותיו. איוב דוחה את עצם החזרה על הדברים, שכן אין כל תועלת בסיפורים על עונשם של רשעים כדי לעורר אותו לתשובה, משום שהוא מחזיק בדעתו שהוא צדיק ואין בידו עוון המצריך חזרה בתשובה [מצודת דוד, רמב"ן].
בהמשך הפסוק, איוב מכנה אותם מְנַחֲמֵ֖י עָמָ֣ל כֻּלְּכֶֽם. רוב הפרשנים מבארים את המילה עָמָ֣ל במשמעות של הבל, שקר וכזב [רלב"ג, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ], כלומר, נחמתם היא נחמת שווא ודבריהם הם דברי רוח וריק.
לצד זאת, ישנם פרשנים המציעים נקודות מבט שונות לביטוי זה. [מלבי"ם] דורש את המילה עָמָ֣ל מלשון יגיעה ועייפות. לשיטתו, מכיוון שחבריו של איוב אינם מסוגלים למצוא מילות נחמה שבאמת מתיישבות על הלב, הם פשוט מרבים בדיבורים עד שהאבל מתעייף, מתייגע ונאלץ לשתוק. את השתיקה הזו הם מפרשים בטעות כהצלחה בניחום.
גישה ייחודית וחריפה אף יותר מציג [אלשיך], שטוען כי חבריו של איוב כלל אינם מנחמים אותו. לטענתו, אמירה לאדם שהוא חוטא ושצרתו מגיעה לו בדין, אינה יכולה להיחשב כנחמה. לכן, הביטוי מְנַחֲמֵ֖י עָמָ֣ל אומר למעשה שהם מנחמים את ה"עמל" כלומר את הצרה והייסורים עצמם. בדבריהם, הם כאילו פונים אל הצרה ואומרים לה שהיא נחה במקום הראוי לה, על אדם רשע, ובכך היא נאמנה לשליחותה מאת ה'.