איוב, פרק ט״ז, פסוק ב׳

איוב דוחה בתסכול את דברי רעיו ומכריז שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת, שכן הם נכשלים בתפקידם ורק חוזרים שוב ושוב על ההאשמה שהוא נענש על חטאיו. חזרה מייגעת זו אינה מועילה ואינה מעוררת אותו לתשובה, משום שהוא מחזיק בדעתו כי הוא אדם צדיק ואין בידו עוון. משום כך הוא קובע כי הם מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם, כלומר מנחמי שקר והבל שדבריהם ריקים מתוכן. תחת למצוא נחמה אמיתית, הם מתישים את האבל בדיבורים עד שהוא משתתק מעייפות, ואף למעשה מנחמים את הצרה עצמה ומצדיקים אותה על כך שבאה על אדם חוטא בשליחות ה'.