איוב מתאר את תהום השבר, הכאב הפיזי וההשפלה שבהם הוא שרוי. מתוך אבל כבד, הוא ממיר כל סממן של כבוד או נחמה בסמלי האבלות המובהקים ביותר, תוך פגיעה מכוונת בגופו המיוסר ובכבודו העצמי.
המילה גִלְדִּי מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כעור הגוף, או ליתר דיוק הקרום והפצע היבש המעלים גלד. הצירוף שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי ממחיש את עוצמת היגון: במקום להניח בדים רכים ונעימים על פצעיו המוגלדים כדי להקל על כאבו, איוב בוחר לתפור שק מחוספס ישירות על מכאוביו [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי איוב מתאר כאן את הנהגתו עוד בימי גדולתו והצלחתו, כדי להדוף טענות על כך שחטא בגאווה או ברדיפת תענוגות. לפי גישה זו, גם כשהיה עשיר הוא תפר שק הדוק על בשרו בסתר כדי להימנע מפינוק ולהכניע את גאוותו, מבלי להפגין זאת כלפי חוץ [אלשיך].
בחלוקו השני של המשפט, וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי, ניכרת מחלוקת לגבי משמעות המילה קַרְנִי. חלק מן הפרשנים רואים בה מטאפורה לראש, המקום שבו צומחת הקרן, כך שאיוב מתאר פעולה פיזית של העלאת עפר על ראשו כאות אבל [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, פרשנים אחרים מבינים את המילה כביטוי לזיו, הדר וכבוד [רש"י, מצודת ציון, רמב"ן].
באשר למילה וְעֹלַלְתִּי, הגישה המרכזית היא שמדובר בלשון של לכלוך, ביזיון וגנאי. איוב לקח את כבודו וזיו פניו, ולכלך והשפיל אותם בעפר [רש"י, מצודת ציון, רמב"ן]. גישה נוספת מציעה כי המילה נגזרת מלשון העלאה, כלומר העלאת העפר על הראש, או לחלופין מלשון עוול, שכן איוב עשה עוול לעצמו [אבן עזרא]. גם כאן מוצעת זווית נוספת הנוגעת לענווה של איוב: הוא בחר להתפלש דווקא בעפר ולא באפר, משום שעפר אינו משאיר סימן בולט על הגוף, וכך נמנע ממראית עין של גאווה דתית והחצנת שפלותו [אלשיך].