תחושת הנטישה של האדם הסובל מגיעה לשיאה כאשר הוא חש שההשגחה העליונה לא רק שאינה מגינה עליו, אלא מוסרת אותו באופן פעיל לידיהם של כוחות עוינים. במקום לזכות למשפט צדק או לנחמה, הוא מוצא עצמו נתון לחסדיהם של גורמים מתעללים.
במילים יַסְגִּירֵנִי אֵל, מתאר איוב כיצד ה׳ מסר וכלא אותו [מצודת ציון, מצודת דוד, רלב"ג]. מסירה זו נעשית אֶל עֲוִיל, מושג שזכה למגוון רחב של פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באנשי עוול, שקרנים או כסילים, המנצלים את מצבו כדי ללעוג לו ולהצר את צעדיו. עם זאת, יש המזהים את דמות ה"עויל" והרשעים עם דמויות ספציפיות בסביבתו: יש הסבורים כי הכוונה היא לאליפז, שהאריך בדברים וביקר אותו בחריפות, ולשאר רעיו של איוב שהפכו לאויביו מתוך חשדנותם [רמב"ן, תקות אנוש]. אחרים רואים בכך תיאור מטפורי של בית משפט, שבו השופט שאליו נמסר הוא נער עושה עוול [מלבי"ם]. פירושים נוספים מציעים כי איוב ממחיש את כאבו ומכותיו ומתאר אותם כגזלנים אלימים [רמב"ן], או אף רומז לשטן עצמו, שבידו הופקד [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וְעַל־יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי, ממשיך את תיאור הסבל, כאשר המילה יִרְטֵנִי מתפרשת בשני אפיקים מרכזיים. האפיק הראשון והנפוץ קושר את המילה להטיה, עיקום וסטייה מן הדרך. לפי גישה זו, הרשעים מטים את איוב מדרכו הישרה, מעקמים את דבריו, מבקשים להשחיתו או להדיחו מדרך הישר [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן, תקות אנוש, אבן עזרא].
האפיק השני מציע קריאה אירונית וכואבת, וגוזר את המילה יִרְטֵנִי מהמילה "רטיה" (תחבושת רפואית) או מלשון ריצוי ופיוס. לפי פירוש זה, ה׳ מסר את תפקיד הריפוי והנחמה של איוב, או את תפקיד הסנגורים שאמורים ללמד עליו זכות בבית המשפט, לידיהם של רשעים. במקום להניח רטיה על פצעיו ולנחם אותו, הם רק מקניטים אותו ומעצימים את מכאובו [רש"י, מלבי"ם].