איוב מוצא את עצמו בודד ומיוסר, מול רעים המאשימים אותו בחטאים. דווקא מתוך תחושת חוסר האונים והמשפט המעוות בארץ, הוא נושא את עיניו מעלה ומצהיר בביטחון מוחלט על חפותו, כשהוא נשען על עדות אלוהית.
המילים גַּם־עַתָּה מבטאות את הניגוד החריף שבין עברו של איוב להווה שלו. בעוד שבעבר חבריו החזיקו אותו לאדם צדיק, כעת, מראות עיניהם את סבלו, הם מסיקים כי הוא חוטא [מצודת דוד]. איוב מכריז כי גם עתה, לאחר שהרעה באה עליו מן השמים, ברור לו כי ה׳ יודע שאין חמס בכפיו ושתפילתו זכה [רמב"ן]. יתרה מכך, כשם שה׳ העיד על צדקתו של איוב בטרם החלו הייסורים, עדות זו עומדת בעינה וקיימת גם עתה, ואינה משתנה בעקבות המכות שניחתו עליו [אלשיך].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עֵדִי מתייחסת לה׳ עצמו, בורא העולם היודע את דרכיו של האדם ובוחן כליות ולב, והוא זה שיעיד על יושר לבבו של איוב מול חבריו המטיחים בו דברי שקר. גישה נוספת מציעה כי בשמים יודעים שהייסורים אינם מהווים עדות לחטא, אלא הם תוצאה של מערכת השמים והכוכבים, והם אלו שיעידו לזכותו [מלבי"ם].
הפרשנים נחלקו לגבי הכפילות בפסוק בין עֵדִי לבין וְשָׂהֲדִי, ובין בַשָּׁמַיִם לבין בַּמְּרוֹמִים. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בכפל לשון פיוטי שנועד לחזק את המסר, כאשר המילה וְשָׂהֲדִי היא תרגום לארמית של המילה "עד" (בדומה למילה "סהדי" באות סמ"ך), והמילה בַּמְּרוֹמִים מתארת פשוט את שמי המרום.
לעומת זאת, יש המוצאים הבחנה דקה בין המונחים. לפי גישה זו, עֵדִי מתייחס לעדות בעניינים שבין אדם לחברו, בעוד וְשָׂהֲדִי מכוון לעדות בעניינים שבין אדם למקום [מלבי"ם]. השימוש בשפה הארמית רומז לעולמות רוחניים עליונים שמעל לעולם העשייה הפיזי [אלשיך]. בדומה לכך, ההבדל בין המקומות אינו מקרי: בעוד בַשָּׁמַיִם מתייחס לרקיעים המוכרים, בַּמְּרוֹמִים מצביע על מקומות גבוהים ונשגבים אף יותר, המייצגים רמות שונות של בתי דין עליונים שבהם נידונה נפש האדם [מלבי"ם, אלשיך].