איוב מבטא את ייסוריו העזים באמצעות דימוי ציורי וקשה של אדם נרדף המוקף בקשתים אכזריים, תוך תיאור כאב פיזי מתמשך ומשאלה לשים לו קץ.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה רַבָּיו מתייחסת לקשתים ויורי חצים, אשר יָסֹבּוּ ומקיפים אותו מכל עבר. חציהם של אותם קשתים מופנים אל איוב ומבצעים פעולה של יְפַלַּח, כלומר בוקעים וחותכים את בשרו ללא רחמים. בסוף התהליך נשפכת מְרֵרָתִי, היא כיס המרה הסמוך לכבד [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון].
תיאור פילוח הכליות ושפיכת המרה משמש בעיקרו כמשל להפלגת כובד חוליו של איוב ולייסוריו המגוונים והקשים [מצודת דוד, רמב"ן]. עם זאת, יש המביאים את דברי חז"ל כי פציעות אלו התרחשו בגופו של איוב כפשוטן, והעובדה שנותר בחיים לאחר שכליותיו נכרתו ומרתו נשפכה היא נס גלוי [רמב"ן].
מקור החצים מפורש כמכותיו של השטן או כפצעי השחין של איוב, שהרגישו כעקיצת חצים משוחי ארס בכל אבריו. ייסורים אלו מגיעים בשלבים: תחילה החצים בוקעים את הכליות ללא חמלה, והכאב נמשך עד לשפיכת המרה לארץ [מלבי"ם, אלשיך].
בחירת האיברים בפסוק אינה מקרית ומצביעה על כוונת המכים. הפגיעה הבלתי פוסקת בכִּלְיוֹתַי נועדה להאריך את סבלו, שכן פגיעה בכליה אינה ממיתה באופן מיידי. הקשתים מכוונים במכוון למקומות שאינם מביאים למוות מהיר, כדי לשמר את איוב במצב של ייסורים מתמידים. מתוך הכאב הבלתי נסבל, איוב מייחל לכך שתישפך מרתו לארץ, כדי שימות וסוף סוף ימצא מנוחה [אלשיך]. בנוסף, ישנו רעיון שלפיו ה' הציב את איוב כמטרה לחצים אלו כדי שיספוג בגופו את מידת הדין והייסורים שנועדו במקור לפגוע בעם ישראל [אלשיך].