זעקתו של איוב מבטאת את תחושת הקץ הקרב ואת ההכרה בסופיותם של חיי האדם, מתוך ניסיון להצדיק את דרישתו למשפט צדק מאת ה'.
הפרשנים מסכימים כי הצירוף שְׁנוֹת מִסְפָּר מתאר את שנות החיים הספורות והמעטות שנקצבו לאדם מראש. המילה יֶאֱתָיוּ מפורשת לרוב במשמעות של יגיעו או יבואו [רש"י, מצודת ציון], אך יש המפרשים אותה מלשון השלמה וסיום, כלומר שנותיו המעטות יסתיימו במהרה [אבן עזרא]. מתוך כך, איוב מצהיר כי וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ הוא צועד בדרך המוות, שהיא נתיב חד סטרי שאי אפשר לחזור ממנו לחיים [ביאור שטיינזלץ].
על גבי ההבנה המילולית, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיוב משתמש בעובדת מותו הקרב כדי להתווכח עם ה'. מכיוון שימיו קצרים ממילא, הוא תמה מדוע נגזר עליו לסבול כל כך בחייו [רמב"ן]. ייסוריו הקשים והמכאובים הרבים אף מזרזים את קצו, שכן הם מייבשים את לחלוחית החיים שבו ומקרבים את המוות [מצודת דוד]. יתרה מכך, איוב דוחה את נחמותיהם של רעיו, דוגמת אליפז, המבטיחים לו שכר והשארת הנפש בעולם הבא. טענתו של איוב היא שדווקא משום שהוא עוזב את העולם הזה לבלי שוב, הוא דורש לקבל את גמולו ולראות צדק על מעשיו הטובים כאן ועכשיו, בעודו בחיים [מלבי"ם, מצודת דוד].
לצד הפירוש הפשטני, קיימת גישה פרשנית נוספת הלוקחת את הפסוק לעולמות המיסטיים של תורת הגלגולים. לפי קו מחשבה זה, ההליכה בדרך שלֹא אָשׁוּב ממנה מתייחסת להבטחה שהנשמה לא תזדקק לחזור לעולם הזה בגלגול נוסף. אדם שזוכה להאריך ימים ולהשלים את שנותיו הקצובות, מספיק בדרך כלל ללמוד תורה, לקיים מצוות ולתקן את נשמתו, ולכן לא יצטרך להתגלגל שוב. לעומתו, מי שמת בקיצור ימים או פוגם בנפשו בחטאים, נאלץ לשוב לעולם כדי להשלים את חוקו [חומת אנך]. מתוך תפיסה זו, איוב למעשה מקבל את ייסוריו מתוך השלמה: הוא מעדיף לסבול ייסורים קשים במעט השנים שנותרו לו, כדי לתקן את נפשו לחלוטין כעת. כך הוא ירוויח את המנוחה השלמה לאחר מותו, ולא ייאלץ לשוב ולהתגלגל לעולם הזה פעם נוספת [אלשיך].