איוב, פרק י״ח, פסוק י״ז

הכחדתו של הרשע היא מוחלטת ונוגעת לכל רבדי קיומו – הפיזיים, החברתיים והרוחניים.

החלק הראשון של הפסוק, זִכְרוֹ אָבַד מִנִּי אָרֶץ, מבטא את מחיקתו מהעולם הזה. הפרשנים מסבירים כי זיכרונו יישכח לחלוטין משום שלא יישארו לו בנים או בנות שימשיכו את מורשתו [מצודת דוד, תקות אנוש]. מעבר להיעדר המשכיות פיזית, הזיכרון אובד גם משום שהרשע לא הותיר אחריו מעשים טובים שבגינם יבורך על ידי הבריות, בניגוד לצדיק שזכרו לברכה [תקות אנוש, אלשיך]. יש המדייקים כי המילה זִכְרוֹ מתייחסת ספציפית לרושם מעשיו של האדם בעולם הזה, האָרֶץ, אשר נמחקים כלא היו [מלבי"ם]. רובד נוסף מפרש את המילה אָרֶץ כסמל לעולמות העליונים ולמקום הטהרה, שמהם נעקרת ונאבדת נשמתו של הרשע [אלשיך].

בחלקו השני של הפסוק, וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ, מרחיבים הפרשנים את משמעות האובדן. ברמה הפשטנית, המילה חוּץ מתפרשת כשוק או רחוב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כלומר, כשם שאין לו צאצאים, כך שמו לא ייזכר ולא ידובר בו בחוצות העולם [מצודת דוד].

אולם, פרשנים אחרים לוקחים את המושגים לממדים רוחניים יותר ומבחינים בין "זכר" ל"שם". בעוד שהזיכרון קשור למעשים שאבדו בארץ, השֵׁם מבטא את עצמותו ונשמתו של האדם. לפיכך, המילה חוּץ אינה רחוב גשמי, אלא מסמלת את העולם העליון שנמצא "מחוץ" לארץ הזו. לרשע אין שם בעולם העליון, משום שאין לו כלל נשמה רוחנית וקיום מהותי [מלבי"ם].

העמקה נוספת מקשרת את המושג חוּץ למקומות החיצוניים לעולם הזה, כמו הגיהנום או מקומם של כוחות הטומאה. במציאות זו, עונשו של הרשע מתבטא באובדן זהות מוחלט, עד כדי כך שהוא שוכח את שמו שלו. לכן נאמר וְלֹא שֵׁם לוֹ – לו בעצמו אין שם, כי הוא נמחק אפילו מתודעתו האישית, והוא נאבד לחלוטין גם ממקום טהרתו המקורית וגם ממקום כוחות הטומאה שאליהם גורש [אלשיך].