במענהו של בלדד, ניכר תסכולו מאופן התנהלות הוויכוח. הוא דורש לשנות את אופי הדיון, לעצור את שטף הדיבור הבלתי פוסק, ולעבור להקשבה ולהעמקה. הפרשנים נחלקו אל מי מופנים דבריו של בלדד, אשר נאמרים בלשון רבים. גישה אחת גורסת כי הפנייה היא אל איוב עצמו בנימה רטורית [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], בעוד גישה אחרת סבורה כי בלדד פונה אל רעיו, שאר חבריו של איוב [רמב"ן, חומת אנך, מצודת דוד].
בביאור המילה קִנְצֵי, רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא קץ וסוף [רש"י, מצודת ציון, רמב"ן, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות נו"ן במילה זו נוספה או באה כתמורה לאות כפולה [מלבי"ם, אבן עזרא]. מנגד, דעה ייחודית מפרשת את המילה במשמעות של ריבוי והפלגה [אבן עזרא].
החלק הראשון של הפסוק, עַד־אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין, מפורש בהתאם לזהות הנמען. אם הדברים מופנים לאיוב, בלדד מטיח בו: מתי תשים סוף למילותיך? הרי בכל פעם שנדמה כי הגעת לתכלית דבריך וסיימת את טענותיך, אתה מתחיל מיד בעניין חדש ומרבה בדברים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, אם הדברים מופנים לרעים, בלדד מבקר אותם על כך שהם שמים קץ ושותקים, וממתינים שאיוב יסיים לענות לכל אחד מהם בנפרד [רמב"ן]. לפי כיוון נוסף, בלדד מסביר לחבריו שעד כה הם ענו לאיוב רק באופן כללי על תמצית טענותיו, ולכן הוויכוח אינו מסתיים [אלשיך]. נוסף על כך, מוצגת תפיסה עקרונית שלפיה ויכוח אמיתי אמור להסתיים באמצעות הוכחות שכליות חותכות, ולא מתוך תשישות של אחד הצדדים מרוב מלל חסר תוחלת [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר, בלדד מציע את הדרך הנכונה להמשך הדיון. יש המפרשים זאת כקריאה לאיוב לשתוק, להתבונן ולהקשיב היטב לדברי הרעים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הפרשנים הסבורים שהפנייה היא לרעים, מסבירים כי בלדד קורא להם לשים לב, להעמיק ולהבין היטב את תוכן טענותיו של איוב לפני שישיבו לו. הצורך בהעמקה נובע מכך שאיוב זלזל בהם ועליהם להיות זהירים ומדויקים [חומת אנך], כדי שיוכלו לענות תשובות ענייניות וקצרות [מצודת דוד] ולחשוף את אשמתו [אלשיך]. לבסוף, ישנה גישה חריפה יותר, לפיה בלדד קורא לרעיו להבין את דברי איוב רק כדי להיווכח שאין בהם כל ממש, ולכן אין טעם להמתין שיסיים את דבריו, אלא יש לדבר מיד [רמב"ן].