איוב, פרק י״ח, פסוק ח׳

מפלתם של הרשעים אינה באה עליהם במקרה, אלא היא תוצאה ישירה של מעשיהם ובחירותיהם, המובילים אותם במו רגליהם אל המלכודת.

הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת תהליך הלכידה בתחילת הפסוק. המילה שֻׁלַּח מתפרשת כפעולה שבה רגליו של האדם עצמו הן אלו ששולחות ומובילות אותו אל הרשת [אבן עזרא]. במובן הרעיוני, הרשע מובל אל המלכודת בעצת עצמו ומתוך בחירתו [מצודת דוד]. הרמב"ן מדגיש את האירוניה המרירה שבכך: העצה שהרשעים חושבים שתציל אותם, והדרך שאליה הם ממהרים כדי למצוא מחסה, היא עצמה הופכת עבורם לפח יוקש. לעומת זאת, המלבי"ם מציע תיאור פיזי ומוחשי יותר, ומפרש את המילה שֻׁלַּח מלשון דקירה ופציעה; רגליו של האדם כבר דבוקות ברשת המקיפה את המלכודת המרכזית, והיא נוקבת את רגליו.

בחציו השני של הפסוק, המילה שְׂבָכָה מוסברת על ידי רוב הפרשנים כסוג של רשת ארוגה ומסובכת, הדומה במעשה האריגה שלה למצנפת או לרשת שיער של נשים [רש"י, רלב"ג, מצודת ציון, אבן עזרא]. גישה מעט שונה מתארת את השבכה כסבך של ענפים שמניחים על גבי בור כדי להסוות את המלכודת [ביאור שטיינזלץ].

הפסוק מתאר מצב מתמשך שבו האדם הולך על השבכה מעצמו ובתמידות [מצודת דוד, רמב"ן]. המלבי"ם מוסיף נדבך לתיאור זה ומסביר כי מאחר שהרשת כבר דבוקה לרגליו, הרי שבכל מקום שאליו הוא הולך, הרשת נגררת עמו עד שהוא מתקרב ונופל אל הפח עצמו.

זווית פרשנית ייחודית מציע האלשיך, הקושר את הפסוק למצבו האישי של איוב ולבניו. לפי פירושו, הרשת מסמלת את עוון המשתאות התמידיים של בני איוב. חטאי הבנים לא נענשו מיד מתוך תקווה שאולי ישובו מדרכם, אך איוב, במקום להסיר את הרשת ולעצור את המשתאות, בחר להתהלך על השבכה. כלומר, הוא הסתפק בתיקונים חיצוניים של הקרבת עולות לאחר ימי המשתה, תוך שהוא מותיר את המלכודת עצמה, שהיא שורש החטא, על כנה.