חורבנו של הרשע מוחלט ומקיף, ומשאיר אחריו ריקנות פיזית ורוחנית בביתו ובמשפחתו. העזובה תשתלט על מקום מגוריו, ואחריתה כליון גמור. המילים יְזֹרֶה ונָוֵהוּ משמעותן שעל מדורו וביתו יפוזר משהו, בדומה לזריעת תבואה בגורן [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
לגבי זהות השוכנת באוהל, המיוצגת במילה תִּשְׁכּוֹן, קיימות מספר גישות מרכזיות. הגישה הרווחת היא שהכוונה לאשתו של הרשע, שהפכה לאלמנה. היא תמשיך להתגורר באוהל שהוא כעת מִבְּלִי לוֹ – כלומר, האוהל כבר אינו שלו משום שהוא מת ואיננו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי האוהל אינו שלו עוד משום שהאישה תינשא לאיש אחר [רמב"ן בשם התרגום]. לעומת זאת, יש המפרשים כי חיה זרה תשתלט על האוהל הנטוש ותשכון בו מבלי שהאדם ידור שם [אבן עזרא].
גישה נוספת מפרשת את המילה תִּשְׁכּוֹן כמתייחסת לנפש האדם. יש הסבורים כי אוהלו ייגזל ונפשו תשכון שם שבויה ביד השודדים [רמב"ן]. מנגד, יש המפרשים את המילים מִבְּלִי לוֹ מלשון "בליה" וריקבון, ומסבירים כי נפשו של האדם תשכון בתוך גופו הבלוי והנרקב בקבר כדי להרגיש בצערו [מלבי"ם]. גישה רוחנית אחרת רואה בשוכנת באוהל את יצר הרע, הנמשל לאישה מפתה (ולכן הפועל בלשון נקבה), אשר משתלט על ביתו של האדם ומחטיא אותו [אלשיך]. דעה נפרדת מצביעה על כך שהמילים מִבְּלִי לוֹ מלמדות שהאוהל כלל לא היה שייך לאדם מלכתחילה, אלא הושג בגזל [רלב"ג]. מבחינה מסורתית, ישנם ספרים בהם נכתב הצירוף מִבְּלִי לוֹ כמילה אחת, אך המסורת המקובלת והמפרשים קובעים כי אלו שתי מילים נפרדות [מנחת שי].
סופו של הרשע מתואר במילים יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גׇפְרִית. ביתו ייחרב לחלוטין כאילו פוזרה והומטרה עליו גופרית בוערת המשמידה הכול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. על פי הגישות הרוחניות, פיזור הגופרית מסמל את שריפת הנפש באש הגיהנום [מלבי"ם], או לחלופין, את פעולתו הבלתי פוסקת של יצר הרע המפזר על האדם חטאים ופשעים עד לאובדנו המהיר [אלשיך].