סופו של הרשע מתאפיין בנפילה פתאומית ומוחלטת, המהווה גירוש מן החיים והחברה אל עבר האבדון. ביחס לשאלה מי או מה גורם למפלתו, הפרשנים מציעים מספר גורמים: יש הסבורים כי יֶהְדְּפֻהוּ (ידחפו ויכתשו אותו) מן השמים [רש"י], בעוד אחרים תולים זאת בבלהות ובצרות הבאות עליו [רמב"ן, מצודת דוד], או במעשיו שלו עצמו שמובילים לדחייתו [תקות אנוש].
המעבר החד מֵאוֹר אֶל חֹשֶׁךְ מתפרש בשני מישורים עיקריים. במישור הפיזי, מדובר בדחיפתו מאור העולם הזה אל חשכת הקבר והמוות [מצודת דוד, תקות אנוש]. במישור הרוחני, הדחיפה היא מאור החיים הנצחיים אל ארץ החושך [מלבי"ם]. גישה נוספת רואה בכך תיאור של אובדן חלקו של הרשע בגן עדן, המסומל כאור, ונפילתו אל חלקו של חברו בגיהנום, שהוא החושך [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ, נתפס אצל חלק מהפרשנים ככפל עניין שנועד לחזק את תיאור הגירוש מן העולם [מצודת דוד, תקות אנוש]. משמעות המילה יְנִדֻּהוּ היא הרחקה, השלכה וגירוש [רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו קשורה לשורש נדידה [מצודת ציון], ויש המדגישים את הקשר למושגים "נידה" או "נידוי", שכן הרשע מגורש ומופרש מן החברה בדומה לאדם מנודה המוצא אל מחוץ לקהילה [אבן עזרא, תקות אנוש]. מלבד הגירוש הפיזי, הנידוי מתבל מתבטא גם בכך שלא תהיה לרשע כל המשכיות או זכר בעולם הזה [מלבי"ם], תהליך שמתעצם על ידי השתלטות יצר הרע המביא לגירושו הסופי [אלשיך].