האדם הרשע מצטייר כחיה ניצודה, הלכודה בתוך מעגל של אימה חונקת שאין ממנה מנוס, המובילה בסופו של דבר להתרסקותו הפיזית והנפשית. הפחד סוגר עליו מכל עבר, וכל צעד שהוא עושה רק מקרב אותו אל קיצו.
המילה בִּעֲתֻהוּ נגזרת משורש בעתה ומשמעותה הפחדה [מצודת ציון]. באשר למילה בַלָּהוֹת, אף שהיא משמשת כהיפוך אותיות של המילה "בהלות" [מצודת ציון], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה כאן לשדים העומדים סביבו ומטילים עליו אימה. שדים אלו מקיפים אותו מכל עבר, סָבִיב, וחוסמים בעדו כל אפשרות בריחה ויציאה [רמב"ן]. יש הרואים בתיאור זה רמז לאסונות התכופים שפקדו את איוב עצמו מכל ארבעת כיווני השמים, בזה אחר זה וללא הרף, כדוגמת אש מן השמים ורוח המדבר [אלשיך].
החלק השני של המשפט, וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו, מתאר את התוצאה ההרסנית של אותה אימה. הפועל וֶהֱפִיצֻהוּ עניינו פיזור [מצודת ציון], וישנן מסורות דקדוקיות שונות באשר לניקוד ולכתיב המדויק של מילה זו במסורת המקרא [מנחת שי]. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת פעולת הפיזור וההפצה בהקשר זה.
גישה אחת מפרשת את העניין כהמשך של דימוי מתחום הציד. השדים מתפקדים כמו כלבי ציד המבהילים את החיה, כדי שזו תרוץ מתוך חרדה ותיפול היישר אל תוך פח יקוש שהם עצמם פרשו והפיצו סביב רגליה [מצודת דוד, מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה אחרת מבינה את ההפצה כפגיעה פיזית ישירה וקשה. מרוב פחד ובעתה, הוא נופל ונחבט בחוזקה בקרקע [רש"י], עד כדי כך שגופו נשבר לאינספור רסיסים ואבריו מתפזרים ונהרסים בדיוק במקום שבו עמדו רגליו, בדומה לאבנים המנופצות אל הסלע [רמב"ן, שטיינזלץ]. פרשנות נוספת קושרת זאת שוב למצבו האישי של איוב, ומסבירה כי השטן וסיעתו לכדו את רגליו על ידי שהכו אותו בשחין רע, כך שהוא רתוק למקומו ואינו יכול לזוז [אלשיך].