הפסוק מבטא מחאה חריפה על זלזול אינטלקטואלי ורוחני, ועל התחושה שהדובר ורעיו נתפסים כחסרי דעת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהזעקה מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה באה בתגובה לטענותיו של איוב, המטיח ברעיו כי הם נבערים מדעת ולבם אטום מחכמה [מצודת דוד, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. ביטוי ציורי לכך מובא בפירוש המדמה את המצב לאטימת מקורות השכל שאמורים לנבוע מן הכליות, מה שמותיר את האדם במדרגה שפלה של בהמה [חומת אנך]. מנגד, יש מי שלוקח את ההשוואה לבהמה למישור התיאולוגי ומסביר כי היא נובעת מהכחשתו של איוב את הישארות הנפש לאחר המוות. ללא אמונה בעולם הבא, מותר האדם מן הבהמה אין, וכך בני האדם מאבדים את ערכם הייחודי [מלבי"ם].
עיקר הדיון הפרשני סובב סביב משמעות המילה נִטְמִינוּ. ההסבר המקובל ביותר הוא מלשון אטימות וסתימה, כלומר הדובר שואל מדוע אנו נחשבים בעיניכם כאנשים שלבם ושכלם אטומים וסתומים [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המחשה לכך היא הדימוי של לב אשר נסתם בעפר ובטיח שמונעים ממנו להשכיל [רמב"ן]. מבחינה לשונית, מקור המילה נידון בהרחבה. ישנה קביעה נחרצת כי שורש המילה הוא ט"מ, בדומה לתיאור סתימת הבארות על ידי הפלשתים בספר בראשית. גישה זו שוללת לחלוטין את האפשרות שהמילה נגזרת מלשון טומאה, שכן מבחינה דקדוקית צורה כזו הייתה דורשת שתי אותיות נו"ן [רש"י]. עם זאת, קיימת דעה חלופית המציעה כי האות יו"ד במילה מחליפה את האות אל"ף, ולפיכך המשמעות היא אכן מלשון טומאה [מלבי"ם].
זווית התבוננות שונה לחלוטין מפרשת את המילה נִטְמִינוּ מלשון היטמנות והסתרה, ומפנה את הפסוק לא כלפי איוב, אלא כלפי הרעים עצמם. לפי פירוש זה, הדובר תוהה מדוע איוב מרשה לעצמו להתייחס אליהם כאל בהמות. התשובה לכך היא שהרעים מחשיבים את איוב לאדם גדול, ולכן נראה בעיניהם כאילו חבריהם נטמנים, מתביישים ומתחמקים מלהשיב לטענותיו. הדובר מוחה על כך ומבהיר כי אין שום סיבה להסתתר או לחשוש מפני איוב, שכן מדרגתו למעשה שפלה [אלשיך].