מענהו של בלדד השוחי נפתח מתוך תסכול עמוק וזעם על מהלך הוויכוח עד כה. כאשר וַיַּעַן בִּלְדַּד, הוא פונה תחילה אל חבריו בתוכחה על כך שהם ממשיכים להתווכח עם איוב ללא תוחלת. הוא דורש מהם להבין לעומק את טענותיו של איוב לפני שישיבו לו, ומצר על כך שאיוב מתייחס אליהם כאל בהמות. לתחושתו, הם נותרו טמונים ונעלמים, חסרי כוח להשיב כראוי לדברי האיוולת המוטחים בהם [תקות אנוש].
כעסו המרכזי של בלדד מופנה כלפי איוב עצמו, שלתפיסתו מטיל ספק או כופר לחלוטין בהישארות הנפש לאחר המוות. בלדד מזהה כי איוב רואה את האדם כזהה לבהמה, תפיסה המייתרת את צלם האלוהים ואת הנשמה המשכלת שנטע ה' באדם. כנגד זאת, מציג בלדד תפיסה ולפיה הנפש הרוחנית היא העיקר באדם, והיא נועדה לחיי נצח ואינה אובדת עם כליון הגוף הפיזי [מלבי"ם].
מתוך השקפה זו, מנסח בלדד מחדש את שאלת הצלחת הרשעים וייסורי הצדיקים. הוא מסביר כי הצלחה אמיתית אינה נמדדת בקניינים גשמיים ובתענוגות הגוף, שכן אלו שייכים לצד הבהמי שבאדם. לכן, הצלחתו של הרשע בעולם הזה היא מדומה לחלוטין. עונשו האמיתי והנורא של הרשע הוא כריתת נפשו מאור החיים הנצחיים, לצד הכרתת זרעו ושמו בעולם הזה. לעומת זאת, הצדיק הסובל בעולם הזה יזכה לשם ולשארית, ונשמתו תבוא על שכרה ותזכה לנעימות נצח לאחר המוות [מלבי"ם].
גישה זו נועדה לשמוט את הקרקע תחת טענותיו של איוב. בעוד איוב מצפה לגמול ולצדק שיתממשו אך ורק בתוך גבולות העולם הזה, בלדד מבסס את צידוק הדין האלוהי על עקרון התמורה: ייסורי שעה בעולם החולף מומרים בגמול רוחני נצחי לנפש, ובכך משפטי ה' מתגלים כצודקים ומוחלטים [מלבי"ם].