תיאור ציורי וקשה מציג את תהליך כליונו המוחלט של האדם, תוך שימוש בדימוי מעולם הצומח שבו האדם נמשל לאילן שענפיו נגזמים ומושמדים. המילה בַּדֵּי או בַּדָּיו משמעותה ענפים, וכאן היא משמשת בהשאלה לתיאור שלוחותיו של האדם, הן בגופו והן במשפחתו.
במישור הגופני, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר מחלה קשה המשחיתה את איברי הגוף, את העור ואת הבשר. פירוש אנטומי ייחודי מסביר כי ענפי העור הם למעשה הוורידים והעורקים המלאים בדם והבולטים על פני העור כענפים, ומשמשים כתעלות החיים המזינות את הגוף כולו [תקות אנוש]. מנגד, יש המפרשים כי מרוב ייסורים וכאב, האדם יינשך ויאכל בעצמו את עורו ובשרו שלו [רמב"ן, אלשיך], אם כי יש שדחו אפשרות זו מסיבות דקדוקיות [תקות אנוש].
במישור המשפחתי, הפרשנים מוסיפים כי המילה בַּדָּיו רומזת גם לבניו ולבנותיו של האדם, המסתעפים ממנו כמו ענפים מעץ, וגם הם נידונים לכיליון [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, אלשיך]. הרמיזה הכוללת של הפסוק מכוונת לאיוב עצמו, שאיבד את ילדיו וסבל ממחלת עור קשה [מלבי"ם, אלשיך].
הגורם המחריב שמביא את כל הכיליון הזה מכונה בפסוק בְּכוֹר מָוֶת. ביטוי זה מוסבר בשתי דרכים עיקריות. רוב הפרשנים מבינים זאת כתואר של שררה, המכוון לשר המוות, שהוא הממונה הראשי על המוות שאין איש יכול להימלט מפניו [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן]. גישה אחרת רואה בביטוי זה תיאור של המחלה הממיתה, החזקה והקשה ביותר מבין כלל המחלות, המבכרת וממהרת להמית את האדם [רלב"ג, אבן עזרא, רמב"ן].