איוב, פרק י״ח, פסוק כ״א

בדברי הסיכום החריפים של בלדד, הוא מציג את התוצאה המוחלטת וההרסנית הממתינה לאנשי הרשע ולכופרים בה'.

בחלקו הראשון של הפסוק, אַךְ־אֵלֶּה מתייחס לפורענויות ולגורל המר שמהווים את אחריתם של מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל, כלומר מגוריו של האדם הרשע שעושה עוול [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המילה "אך" נועדה להדגיש ולהנגיד: גורל קשה כזה אינו פוקד את הצדיקים, ובכך דוחה בלדד את טענותיו של איוב על סבל ללא הצדקה [מצודת דוד, מלבי"ם].

חלקו השני של הפסוק, וְזֶה מְקוֹם לֹא־יָדַע־אֵל, מתייחס למיקומו ומצבו של מי שלא השכיל לדעת את ה'. מבחינה תחבירית, יש הסבורים כי המילה עַוָּל מהחלק הראשון נמשכת גם לכאן, כך שהכוונה היא למקומו של הרשע שאינו יודע את ה' [אבן עזרא].

הפרשנים מצביעים על הבחנה ברורה בין שני סוגי החוטאים או החטאים המוזכרים בפסוק. בעוד שעַוָּל מתאר אדם החוטא במעשים של חוסר צדק שבגינם הוא נענש באובדן משפחתו ורכושו בעולם הזה, הביטוי לֹא־יָדַע־אֵל מכוון לפגם פנימי ורוחני של כפירה, כפיות טובה או חוסר בחכמה ובהבנת ה'. פגם אמוני זה חמור אף יותר, שכן הוא מוביל לאובדן הנפש וחיי העולם הבא [מצודת דוד, מלבי"ם, חומת אנך].

מבחינה רעיונית, הביטוי לֹא־יָדַע־אֵל מעורר שאלה: האם ישנו מקום שה' אינו יודע? התשובה היא שהיעדר הידיעה כאן מבטא ריחוק והסתלקות. זהו מקום או מצב שה' אינו חפץ בו, והוא נובע אך ורק מתוך בחירתו החופשית של הרשע. העוול אינו מיוחס לבורא, ולכן נוצר נתק מוחלט בינו לבין החוטא [תקות אנוש].

אף על פי שהדברים נאמרים בלשון כללית, הם מכוונים ישירות כלפי איוב. בלדד רומז שסבלו של איוב מעיד על כך שפגם בעבודת ה' ובעט בטובה שהוענקה לו בעבר. עם זאת, בלדד בוחר לדבר בגוף שלישי ולא להאשים את איוב לנוכח. בחירה זו נובעת מבושה להטיח דברים כה קשים בפניו, או מתוך רצון להשאיר פתח של ספק ולומר שזהו גורלו הטבעי של הרשע, וייתכן שזהו המקור להתדרדרותו של איוב [אלשיך, מצודת דוד, מלבי"ם].