במענה זה, המהווה את תשובתו האחת עשרה של איוב, הוא אינו פונה להשיב ישירות לטענותיו של בלדד, אלא בוחר להמתין ולענות לשלושת רעיו יחד [מלבי"ם]. במקום ויכוח עיוני, ניכרת בדבריו מרירות עמוקה על היחס שהוא מקבל. הוא חש כי חבריו הפכו לאויבים הרודפים אותו ללא חמלה, ובמקום לנחם הם מוסיפים על מכאוביו הפיזיים והנפשיים באמצעות דברי חרפה ובוז.
אל מול תלונתו של בלדד על אריכות דבריו של איוב, משיב איוב בתלונה נגדית על כך שדברי רעיו מדכאים ומייסרים אותו [תקות אנוש]. טענתו המרכזית היא שגם אם שגה בדבריו מבחינה אמונית, אין לתפוס אדם בשעת צערו, ואין כל הצדקה לבייש אותו; די היה בכך שידחו את דעתו מבלי להעליבו [מלבי"ם, תקות אנוש]. מתוך שבר זה, איוב מוסר את משפטו לדורות הבאים בתקווה שיצדיקו אותו, ומפנה את דינו לשמיים תוך שהוא מזהיר את רעיו כי הם עתידים להיענש בידי ה׳ על אונאת הדברים שהם גורמים לו במסווה של דאגה ואהבה [מלבי"ם].