איוב חווה שבר חברתי ואישי עמוק, שבו תחושת הניכור חודרת אל תוך המרחב האינטימי ביותר שלו. הניתוק אינו מתרחש רק מול חבריו או בני משפחתו, אלא גם מול האנשים התלויים בו וחיים תחת קורת גגו. הביטוי גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי מתייחס לאנשים הדרים בביתו ולשפחותיו [מצודת דוד, שטיינזלץ]. אלו, שאמורים להיות קרובים ונאמנים, לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי ומחשיבים אותו לאדם זר [מצודת דוד, שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על ההבדל והיחס שבין שתי המילים המבטאות ריחוק בפסוק: זָר וכן נׇכְרִי.
גישה אחת מציגה הקצנה והחמרה בתחושת הניכור. בעוד שהמילה זָר מתארת אדם שאינו חלק מבני הבית או שהוא זר לעניין מסוים, נׇכְרִי הוא אדם המגיע מארץ רחוקה, שזהותו ושפתו אינן מוכרות כלל. לפי כיוון זה, איוב מצר על כך שמצבו כה חמור, עד שהיה מייחל שיתייחסו אליו רק כאל זָר, אך בפועל הוא הפך בעיניהם לדרגת נׇכְרִי מוחלט שאותו לא הכירו מעולם [מלבי"ם, מצודת דוד].
מנגד, ישנה גישה המציעה הסבר פסיכולוגי שמקל מעט על ההפתעה שביחסם של משרתיו. לפי פירוש זה, גם בימי הצלחתו של איוב הוא היה נחשב עבורם כמעין נׇכְרִי, משום שאין ביניהם כל קרבת דם או משפחה. מכיוון שריחוק בסיסי זה היה קיים תמיד, איוב מוצא בכך היגיון מסוים: אין זה פלא שעתה, משירד מנכסיו, הריחוק הטבעי החמיר והם מחשיבים אותו כעת לדרגת זָר גמור [אלשיך].