עומק השפל החברתי והביזיון שחווה איוב משתקף ביחס המזלזל שהוא סופג מסביבתו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עֲוִילִים מתייחסת לנערים צעירים או לאספסוף של צעירים. מתוך כך עולה תמונת מצב עגומה: אם אפילו הנערים הצעירים בזים לו, קל וחומר שהשרים והנכבדים מאסו בו [רש"י]. לעומת גישה זו, יש המפרשים את המילה מלשון עוול, דהיינו אנשי רשע, חמס ואנשים פוחזים וריקים [רלב"ג, אלשיך]. גישת ביניים משלבת בין שתי המשמעויות ומסבירה שמדובר בנערים בעלי מידות רעות העושים עוול [אבן עזרא, מלבי"ם].
המשך הפסוק, אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ־בִי, ממחיש את התגובה המשפילה שאותה חווה איוב. כאשר הוא קם מפני אותם אנשים כדי לחלוק להם כבוד, מתוך תקווה שיתייחסו אליו וידברו עמו, הם מנצלים זאת כדי להשיב לו בדברי בוז ולעג ואינם מייחסים לו כל חשיבות [מצודת דוד, אלשיך]. זווית שונה מעט מציעה שכאשר איוב קם כדי לסיים את הוויכוח עמם, הם מיד מתחילים לדבר בגנותו [מלבי"ם].